יובל בנאי בן 50: רק לא "The Voice"

אין הרבה ברירות כשאתה נולד לפרפורמר הגדול ביותר בבידור הישראלי. מה כבר תוכל לעשות? לשיר טוב ממנו? לכתוב טוב ממנו? להצחיק יותר ממנו? ליובל בנאי לא היה נשק, ואולי גם לא כוונה, להתמודד עם אביו, יוסי בנאי. בחצי הראשון של אמצע שנות ה-80, שמשפחת בנאי עוד לא השתלטה לחלוטין על התרבות הישראלית, מה שהיה ליובל בנאי להציע זה את הנשק הקטלני של האייטיז: מבט אדיש, טון כאילו איטי במתכוון, קוליות של מי שלא נמצא במקום הנכון, המקום הפך נכון בגללו.

עוד לפני אלבום הבכורה המופלא של משינה, מהטובים ביותר במוזיקה הישראלית, זה התבטא ב"מכת שמש", שבוצע על ידי בנאי שגם כיכב בסרט. לימים, כשנעם רותם ביצע את השיר ב"עבודה עברית" לכבוד שנת ה-60 למדינה, הוא סיפר לחתום מעלה כי קשה להאמין עד כמה הלחן של שמוליק קראוס נשאר רענן, אבל הוא גם התכוון לכמה מגניב היה להיות יובל בנאי בימים הכי קשים ואפורים של המוזיקה הישראלית.

יובל בנאי הוא מהמוזיקאים הבודדים בישראל שמלחמת לבנון הראשונה מורגשת בעוצמה במוזיקה שיצר לאורך השנים. בשנים הראשונות של משינה זה התבטא בעיקר באותה הגשה אדישה שמתפרצת בצעקה ולפעמים גם בסאב-טקסט למילים שכתבו בנאי וברכה ביחד.

"עתיד מתוק", למשל, הוא הרגע הראשון בו משינה מציירת את התמונה הכה מדויקת של הדור שהפך אותה ללהקה המצליחה בתולדות המוזיקה הישראלית: כולם רוצים עתיד מתוק, אני בכלל בים ואולי אני בכלל מגזים וכל זה לא קיים. שבע שנים לפני שקורט קוביין סימן את כל צרות הדור שלו בשתי מילים – לא משנה – יובל בנאי עשה זאת. טוב, אולי אני מגזים. באפ באפ שו באפ.

החברות האמיצה ומלאת החיכוכים בין יובל בנאי לשלומי ברכה היא הזוגיות המפוארת ביותר ברוק הישראלי אחרי אריק איינשטיין ושלום חנוך ורמי פורטיס וברי סחרוף. בנאי הוא היחיד שהיה יכול למצות את כל פוטנציאל הנונסנס של ברכה ולהפוך אותו למוחץ ומהמם. אבל ב"להתראות נעורים, שלום אהבה", אלבום הפרידה של משינה שיצא בצל טרגדיית אסון ערד ב-1995, מערך היחסים השתנה: בניגוד לאלבומי משינה שקדמו לו, בנאי כתב את כל הטקסטים באלבום והתוצאה היתה הרבה פחות הזויה, הרבה יותר כואבת.

"להתראות נעורים, שלום אהבה" הוא אלבום לא מוערך מספיק בדיסקוגרפיה של משינה. נכון, הוא לא חדשני כמו הראשון ולא מופתי כמו "מפלצות התהילה", אבל הוא רוח התקופה: תקווה וייאוש שנאבקות ביניהן במשקל כבד, על כל הקופה. בנאי הוא הרוח החיה – והעייפה – של האלבום הזה, שכמו השיר הטוב ביותר מתוכו – הוא לא כמו כולם.

ההצלחה העצומה והסוף הטרגי של משינה הפכו את האדישות הקולית של יובל בנאי לעצב, עצב שהוביל אותו לאלבום סולו שנחשב בסופו של דבר לבינוני, אבל היה בו הרגע שבו יובל בנאי עשה שוב מה שמוזיקאים אחרים לא עשו – והתמודד. וכך, הכירו המאזינים של בנאי את פרנקו.

דמויות משנה תמיד היו הצד החזק של הבנאים הישנים: אתי מ"הלילה של אתי" של מאיר, פיקסמן של אהוד בנאי, יוסף הסוכן הכפול של משינה ופרנקו. "שום דבר אינו קיים, הכל חלום חלום, אין אלוהים אין יקום אין המין האנושי, אין חיי העולם הזה, לא יכול לעצור את זה", שר בנאי ופרנקו בטח לא שומע את השיר. סביר להניח שהוא מת הרבה לפני שישראל ידעה מי זה יובל בנאי.

המניות של יובל בנאי במוזיקה הישראלית עצומות. הוא היה הסולן האולטימטיבי בלהקה האולטימטיבית, הוא עבר הצלחה, כישלון, שוב הצלחה ושוב כישלון. אבל בשנים האחרונות, מאז משינה התאחדה ב-2003, קרה לו משהו, וה"משהו" הזה מסומל על ידי הזקן. בנאי, מאז עבר לצפון, הוציא אלבום סולו בינוני, הוציא עוד אלבום עם משינה, יצא אומלל ומבאס בסרט תיעודי והכל כשמעטר אותו זקן מבאס שהופך את המבע האדיש-מגניב של בנאי לעצוב ומדכא, כמו המוזיקה של משינה ב"יהלומים בשמיים", כנראה אלבומה הגרוע ביותר, כמו הלך הרוח של הסרט "המכונה".

לא מזמן פורסם שבנאי וברכה יצטרפו ל-"The Voice" כמנטור אחד, כלומר שניהם יחליטו אם לסובב את הכסא המפורסם. זו החלטה ביזארית ומביכה, הן לבנאי וברכה והן ל"רשת". בנאי הוא אמן ענק, שאף פעם לא אהב לדבר ותמיד עשה זאת בחוסר חשק. הוא אנטי-טלוויזיה במובן הטוב של המונח, כי הוא כן מוזיקה במובן הטהור שלה. הוא לא שואו-מן כמו אביב גפן ולא חביב העם כמו שרית חדד ושלומי שבת. הוא פשוט יובל בנאי, והוא בן 50, מוזיקאי ענק שצריך למצוא שוב את האנרגיה שהיתה בו, והיא לא נמצאת באולפן בנווה אילן.

מה תאחלו ליובל בנאי? שתפו אותנו בפייסבוק