פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "המתים והחיים מאוד" של תמר גלבץ: דרמטי דווקא בפשטות

      ב"המתים והחיים מאוד" תמר גלבץ ממשיכה לעשות את מה שהצליח בספריה הקודמים, והופכת לקוראים את הבטן דווקא בגלל הפשטות והאגביות שבדרמה שלה

      פעמים רבות כל כך אמנות היא דבר מבלבל וסותר מציאות לגמרי – היא מלמדת אותנו שהחיים הם הצעות נישואים על האמפייר סטייט בילדינג, שאהבה היא זיקוקים וחציית סף הדלת כשנערתך הזהובה בזרועותיך, שלוויות הן אירוע של כובעי רשת שחורים וגשם דק ופוטוגני. הדרמה היא תמיד מתקתקת לב, תמיד מהפכת קרביים בדרמטיותה, תמיד מוחשית על קצה הלשון ומייד. אבל החיים, ככה כבר למדנו, הן רגעים קטנים מאוד, סתמיים בנוכחותם, מתמהמהים בהשארת אפקט, פרומי קצוות.

      תמר גלבץ הצליחה כבר בשני ספריה, "את בתקופה טובה" ו"מקופלת", לפרק את הדרמה לאותם רגעים יומיומיים – אלו שאין בהם את הזוהר המדומה, המנחם, של המלודרמה. החיים לפני שהם סיפור – סיפור המחלה הקשה (כמו ב"את בתקופה טובה"), סיפור סוף האהבה ("מקופלת") - הם אוסף מרגיז ולא מתחבר ולא יצירתי של שינות גרועות והתעוררויות קטועות, ודפיקת עוף לשניצלים, והמון כוסות קפה. בסופו של דבר הם יתחברו על העוקם כמו חתיכות פאזל שהכריחו לתפוס ראש בזנב למרות שלא התאימו עד הסוף, לכדי סיפור. אלו החיים, כאלו הם הספרים של תמר גלבץ.

      ב"המתים והחיים מאוד", אחרי שהתעסקה ופוררה והדביקה מחדש אירועים אוטוביוגרפים מחייה, גלבץ פותחת מעט את הפריים ומכניסה אל מתחת לזכוכית המגדלת אבא, אמא וילדה. שילוש לא קדוש, שמאוחר מאוד נרמז שיש בו גם אח גדול, חייל, אבל אין בזה כדי להפר את המשולש שווה הצלעות. "המתים והחיים מאוד" מסתלסל סביב שיחת הטלפון ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנה – "קרה. דבר. נורא". ככה, עם ההפסקות לנשימה הקצובות, הבולעות אוויר בין קרה לדבר לנורא. אותה שיחה שבוריאציות שונות בליהוק, אבל עם אותו דבר נורא שקרה, הלב שלנו מדלג פעימה לקראת ההגעה הבלתי נמנעת שלה. אותה שיחה שהיא חלק מהחיים וההתחלה של המוות.

      תמר גלבץ, המתים והחיים מאוד (יח"צ)
      אמנות הכאילו-כלום. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      אותו דבר נורא ב"המתים והחיים מאוד" הוא מותו של אביה של הגיבורה, שמותו החטוף, בשנתו, הוא הנ.צ. של חייה ושל הספר. שממנו ואליו החיים שוטפים את גליהם – גל קצר אל העבר הקרוב כשעוד ישבו יחד בפגישה נבוכה בבית קפה, גל ארוך יותר אל היום שבא לאסוף אותה ממחנה הצופים כשפתאום פרצה בבכי של הביתה. לא רק לאחור נעה הספירלה הגלבצית שאין בה זמן ומקום רציפים; גם קדימה, להתבגרותה שלה, לזקנתה של אמה. סיור מסחרר בין זמנים ומקומות שהמחבר ביניהם כל הזמן, הוא אותה נקודת ציון שבו קרה. הדבר. הנורא.

      וכאמור, לא רק מתים, גם חיים מאוד, מאוד מאוד יש אצל גלבץ. והסקס הוא הסימול הכי חי של אותו דופק הולם של חיים. סקס ראשון, וסקס אגבי, סקס שמשאיר סימנים, סקס שלא משאיר שום דבר בקושי זיכרון, סקס שנועד להשכיח, של אחרי מוות, סקס ששוכח בכלל מקיומו של המוות. אותה נקודת מימשק שבה שיא החיים ושיא הכלום מתחברים בדיוק, כמו שני חלקי פאזל שאין צורך להכריח להתחבר, כי הם נחתכו בדיוק בצורה שמתאימה – אחד סקס, השני מוות. ובשניהם גלבץ מבינה, וכותבת את שניהם באותה טבעיות שלא עושה עניין, ולא פאתוס, ובשניהם אין שום דבר פתטי שלוחץ וסוחט את הדוושה של העברית עד שהיא חורקת ממבוכה.

      גלבץ היא אמנית הכאילו-כלום, השום דבר מיוחד שלכאורה אפשר לראות דרך כל חלון. יש בזה משהו פשוט לגמרי, שלא נעמד על קצות האצבעות בשביל להרשים. ואת הפשוט והמרוקן חשיבות עצמית, שלא עושה עניין מעצמו ולא מרגיש צורך לבזוק עוד דרמה, כל כך קשה להשיג. גם לנו כקוראים, גם לסופרים שנאבקים תמיד בצורך להוסיף עוד ועוד, לרגש. להמליח בשבילנו כדי שנדע כמה רע היה, לסכר כדי שנרגיש כמה טוב היה. תמר גלבץ מוותרת על המלחייה והמסכרת, ועל שלטי ה"דרמה גדולה לפניך" – את האפקט המצטבר, המדויק והמתעבה של הכתיבה שלה ממילא לא תוכלו שלא להרגיש. ואחרי "המתים והחיים מאוד" כל שאפשר לעשות הוא לחבק חזק את אלו שעדיין כאן, ולבכות חלש על אלו שכבר לא.

      המתים והחיים מאוד / תמר גלבץ, הוצאת חרגול, 204 עמודים

      "המתים והחיים מאוד" - האם קראתם כבר? ספרו לנו בפייסבוק