בראיון מרגש מאוד לטלגרף הבריטי, פטי סמית' סיפרה איך פיתחה דאגה אמיתית לשלומה של איימי וויינהאוס, מבלי לשוחח איתה פעם אחת: "קודם כל, היא בגיל של בני ובתי", סיפרה סמית'. "כאדם וכאמא, דאגתי לה מרחוק. הרגשתי שסגנון החיים שלה מוביל אותה למקום לא נכון". לאחר מכן אמרה סמית' "זה לא 'לא מגניב' לדאוג לאדם אחר שהולך בנתיב שגוי. אין שום דבר מגניב בהרס עצמי".
ההתבטאות הזו של סמית' בת ה-65, מאבות ה-Pאנק של ניו יורק ויוצרת שהמציאה את הנשיות מחדש ברוקנרול כלוחמת בכל הקונבנציות המצופות מאשה בעולם המערבי, לא מעידות על התרככות, אלא על התבגרות שמשתקפת במלואה באלבום החדש והנפלא שלה, "Banga". זהו אלבום האולפן הראשון של סמית' מזה שמונה שנים הכולל שירים מקוריים, להוציא קאבר אחד ומיוחד, שגם אליו נגיע, והוא מלא בחוכמת החיים של סמית' והעושר התרבותי העצום שמקיף את יצירתה: האלבום נקרא על שם דמות כלב המופיעה ביצירת המופת "האמן והמרגריטה" של מיכאיל בולגקוב והסינגל המוביל מתוכו, "April Fool", נעשה בהשראת הסופר ניקולאי גוגול ואילו השיר "Nine" הוא מתנת יום הולדת לחבר הקרוב, ג'וני דפ.
סמית' מבצעת את "April Fool" עם ילדיה:
"Banga" הוא מסוג האלבומים שהם פגישה מחודשת ומרגשת עם חבר מאוד טוב שלא מתקשר כל יום, וגם לא כל יומיים, אבל לא עובר זמן מבלי שאתה חושב עליו מדי פעם. החשיבות ההיסטורית של פטי סמית' לרוקנרול היא כה אקוטית, שאין דרך באמת לשכוח אותה, אבל כשמגיעה יצירה חדשה, הריח החזק של כוחה רלוונטי לא פחות מכל להקה חדשה שמבטיחה להיות הדבר הגדול הבא. הקול הסמכותי שלה, שבעצם שר בעיקר על ספק וחשש, מעניק את התחושה שאלבום חדש של פטי סמית' הוא בדיוק מה שהיינו צריכים: בעולם של חוסר ביטחון גרעיני ("Fuji-Sun") המוקדש לנפגעי רעש האדמה והאסון הגרעיני ביפן, בעידן של פחד ואובדן אמונה, ברגעים של הגעה לכביש ללא מוצא; הרוק העידן והמהודק של סמית', שנעשה בעזרת שותפיה ליצירה זה שנים (טוני שנהאן, ג'יי.די דוטרי ולניי קיי) מרחיב את הלב ומחזיר את האמונה בהנהגה השקטה של האמנים הבוגרים, אלה שראו דבר או שניים בחייהם.
לכן, המחווה של סמית' לאיימי וויינהאוס בשיר היא לא רק ג'סטה ובוודאי לא גימיק. "זה הדם שהפך ליין.. זו הנערה שצעקה כדי שישמעו אותה", כותבת סמית' על וויינהאוס ברקע לחן וויינהאוסי טיפוסי וקולות רקע שוברים, ומצליחה לאבחן, כאחת שהיתה באותו המסלול, את מה שהביא את וויינהאוס לסופה הטרגי. מבין המחוות השונות שנעשו לוויינהאוס מאז מותה, מקאברים של קולדפליי ועד ערב זמרות ישראליות, זו החשובה והיפה מכולן.
"Banga" כולל רגעים חזקים נוספים, כמו "Maria", המבוסס על סיפור חייה של השחקנית מריה שניידר, השחקנית שהתמכרה לסמים, התאשפזה בבית חולים לחולי נפש ומתה מסרטן לפני שנה. עם זאת, הסיומת של האלבום היא ההגעה של סמית' למה שנראה כמו קצה גבול היכולת שלה: "חלום קונסטנטין" שיר ששמו מוקדש לחזון של הקיסר שהכיל את הדת הנוצרית על האימפריה רומית, אבל נוסע עם קולומבוס, מגיע לפרנסיס הקדוש ולא עוצר גם בצייר הרנסנס פיירו דלה פרנצ'סקה. "חלום קונסטנטין", שלסמית' לקח שנתיים(!) של מסעות ומחקר כדי לכתוב את מילותיו, הוא אמנות ברמה הגבוהה ביותר, שילוב של פואטיקה, ספוקן וורד, בניית הפקה מוזיקלית שמתגברת והולכת ומצטיירת כמו ש"הסופרנוס" עיבדו חלומות לטלוויזיה: ללא סדר והגיון או חוקי כבידה, אבל עם מספיק צבע ותחושה פיזית כדי להבין את המסר.
ואז, סמית' חותמת את האלבום עם קאבר פשוט ל-"After The Gold Rush", שגם הוא עוסק בחלומות והזיות, אבל היכן שיאנג נשמע חולמני, סמית' נוכחת מאי פעם, זועקת את קריאת הקרב האחרונה של האמנות הגבוה, נלחמת עד הסוף על הזכות להיות בוגרת ושקולה וגם מופרעת ואותנטית. בשנים האחרונות רדיוהד מבצעים את "After The Gold Rush" כהקדמה לשיר שלהם "Everything is In It's Right Place", והכל במקום אצל פטי סמית'. הכל במקום הנכון.
פטי סמית' באלבום החדש: שמעתם כבר? ספרו לנו בפייסבוק