לידיעת חוטפי המטוסים

מבחינה ישראלית טיפוסית, הקליק הם תופעה שלא כדרך הטבע המקומי. ההוצאה המחודשת (בקופסה מהודרת ומעוצבת) של שני אלבומי המופת שלהם, "אמא אני לא רוצה להיגמל" ו"עולם צפוף", בתוספת קטעים חדשים שהוקלטו אחרי הפסקה של שמונה עשרה שנים, רק מחדדת את המעמד של הלהקה הזאת כאחד מהאירועים היותר חד פעמיים שחווה הזמר העברי.

זה לא יכול היה לבוא בזמן טוב יותר – בזמן שבישראל של אמצע שנות התשעים והלאה גדל דור אחרי דור של יוצרים ואמנים שנקודת ההתייחסות המוזיקלית המרכזית שלהם היא שלמה ארצי וחמי רודנר, צריך להביט עשרים שנים אחורה לימים שבהם האופק היה הרבה יותר רחב מ"ממנטו מורי".

בחוברת של קופסת הדיסקים, דני דותן כותב: "הגענו למקום שהכי רצינו להיות בו – הכי רחוק מכל מה שנחשב למוזיקה ישראלית". לא רק שהקליק היו הכי רחוקים מכל מה שנחשב למוזיקה ישראלית, הם גם היו הכי קרובים לכל מה שלא נחשב למוזיקה ישראלית. "אמא אני לא רוצה להיגמל" הוא חוליה בשרשרת של פאנק ופוסט פאנק ניו יורקי ובריטי. "עולם צפוף" מתכתב באופן מדויק עם טוקסידו מון והגל החדש המעונב. "אינקובטור" הוא להיט קלאסי משוגע ברמה של “Whip It” של דיבו. על מה לעזאזל קוטנר מדבר כשהוא כותב באותה החוברת ש"אז לא ידענו שהם באמת הדליקו נר שימשיך להאיר עוד זמן רב"? האם על טקסטי המחאה הנוקבים והאינטליגנטים שכתב דותן ושהשפיעו על מוקי להיות הבוב דילן של תל אביב או על העיבודים העשירים של הקליק אשר הוכיחו שאמנות ישראלית יכולה, אם היא רק רוצה, להתקיים בזמן אמיתי עם העולם החיצון, דבר שהותיר חותם על כל הטל שגבים, דניאל סולומונים, אורי ביילינים, אריאל הורוביצים, שממש נורא מעניין אותם לדעת מה קורה מחוץ לגיטרה האקוסטית העצלנית שלהם. את גדלות הרוח היצירתית של הקליק שיחזרו באופן מצטבר רק בסוף האייטיז, כשלהקות ישראליות שמעו אינדי ועשו אינדי בחפיפה למתרחש בחוץ.

בשני האלבומים שלהם, הקליק היו חוליה ישראלית בסצינות גלובליות. את היצירה שלהם היה ניתן למקם על ציר זמן ולמדוד בפרמטרים עגולים. ועדיין, הם השכילו להתקיים בגזרה הלוקאלית, להיות "ישראלים", לקחת את הקוביה הים תיכונית ולהגדיל אותה כמו שיכולים לעשות אנשים שיש להם טווח ראיה שלא מוגבל לתחנות הרדיו הישראליות. אי לכך החשיבות של הקליק בתמונה של המוזיקה הישראלית כיום היא אפסית.

גם השירים החדשים, חמישה במספר, בדיסק "הכל מושלם" (השלישי בקופסה), מראים שאלי אברמוב, מי שאחראי על המנגינות, ממשיך ללמוד, לפתוח אוזניים, להתחדש ולהיות מושפע. הלוואי על כל הלהקות הצעירות בארץ להישמע כמו שהקליק נשמעים כאן – רעננים ונהנים. גיטרות, קצת דייב פרידמן, מעט לו ריד, דאנס, היפ הופ.
לא רק שהקופסה של הקליק היא מוצר נדיר מבחינת האיכויות, היא גם עדות לאזרחים ישראלים שבמשך יותר מעשרים שנה מעדיפים לא לגור בתוך עצמם, אלא גם להביט קצת למרחקים. רצוי שההישג שלהם ישמש כמוסר השכל לכל אלה שמתעקשים להפוך את היצירה הישראלית לבדיחה פנימית.