פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "הדיקטטור": הסרט הכי מצחיק ומבריק בסביבה

      "הדיקטטור" של סשה ברון כהן לא רק משעשעת בטירוף, אלא גם מצליחה להגיד משהו חכם על הדרך שבה הפכו העריצים לסופרסטארים

      כשבעים שנה לאחר עשייתו, "הדיקטטור הגדול" נחשב אחת מפסגות יצירתו של צ'רלי צ'פלין ושל עולם הקומדיה בכלל. אך בזמנו, הקומיקאי המשופם לא התגאה בסרט ואף התנצל והביע חרטה עליו בשל ההשתעשעות שלו עם דמותו של אדולף היטלר. לפי הצהרתו דאז, הוא פשוט לא היה חשוף בזמן ההפקה לעוצמת הזוועות שחולל הצורר, ולו רק אלה הובאו לידיעתו, מובן כי לא היה מעז להשתמש בו למטרות קומיות.

      אך עם ובלי קשר למעמד הקאנוני שבו זכה "הדיקטטור הגדול", היטלר כבר הפך לאחד מעמודי התווך של עולם הקומדיה, ומשנה לשנה הוא רק מופיע בעוד ועוד סרטוני יוטיוב, רצועות קומיקס, מערכונים וגם יצירות קולנוע באורך מלא. כל אלה הציגו את דמותו של היטלר באופן חסר בושה בהרבה מצ'פלין בזמנו, כך שהתנצלותו וחרטתו כבר נראות מיותרת לגמרי.

      הן נראות כאלה גם מפני שלא רק היטלר הפך לגיבור תרבות, אלא אף דיקטטורים פחות גדולים ממנו זכו לכך. העידן הפוסט-מודרניסטי הוביל באופן כללי למשיכה מתעצמת כלפי האיש הרע, ולא רק מאפיונרים ורוצחים סדרתיים נהנים מכך, אלא גם צוררים. חסידי אומות עולם וחתני פרס נובל לשלום אולי יותר ראויים לכך, אבל מה לעשות שהם לא מספיק כריזמטיים וצבעוניים כדי לתפוס את תשומת הלב בימים שבהם כה קשה לעשות זאת. לעומת זאת, קים ג'ונג-איל ומועמר קדאפי, למשל, ניחנו במנהגים האקסצנטריים, המלבושים הססגוניים וההתבטאויות המפולפלות הדרושות לשם כך. מישהו צייץ פעם כי הרודן הלובי המנוח הוא הגרסה הצפון-אפריקאית של ליידי גאגא, ובהתאם לכך אפשר לומר כי הדיקטטורים הם כוכבי הרוק של חדשות החוץ.

      הדיקטטור (imdb)
      אתה לא באמת דיקטטור אם אין לך קהל לעשות לו דאווינים. מתוך "הדיקטטור"

      בהמשך לכך, אפשר גם להגיד דבר נוסף: כפי שכדי להרוויח ביושר את הסטטוס של כוכב רוק לא די לעמוד מול קהל ולשיר, גם מרודנים מצופה לעשות עוד דברים חוץ מלרדות בנתיניהם. במובן הבסיסי, מילת התואר "הדיקטטור" מייצגת סטטוס פוליטי מסוים, אבל היא כבר מגלמת בתוכה פרסונה והבנייה תרבותית מחייבת. מכאן עולה שאלת ביצה ותרנגולת: כשם שאפשר לתהות אם מוזיקאים שוברים חפצים בחדר מלון, עושים סמים ומתים בגיל 27 בגלל שזה האופי שלהם או סתם בגלל שהם מתנהלים כפי שכוכבי רוק אמורים להתנהל, ניתן גם לשאול אם מחמוד אחמדיניג'ד והוגו צ'אווס היו משחררים כך את חרצובות לשונם לולא ידעו כי יש לזה קהל, וכי הוא לא ייתן להם קרדיט כ"דיקטטורים" אם לא יצדיקו אותו כל פעם מחדש.

      שבעים שנה לאחר "הדיקטטור הגדול", מגיע "הדיקטטור" של סשה ברון כהן ובוחן את השאלה. זה מהלך חדשני: אף כי דמויות של עריצים שיחקו תפקיד מרכזי בסרטים עכשוויים רבים, זוהי מן היצירות הקולנועיות הראשונות שמלכתחילה מעמידה דמות כזו במרכז העלילה, ועוד מתוך נקודת הנחה כי מדובר באייקון תרבותי.

      עם זאת, הדרך שבה ברון כהן עושה זאת מתגלה כקלאסית למדי. "בוראט" ו"ברונו", שני סרטיו הקודמים, הציגו שילוב חדשני בין ז'אנר המתיחות והמוקומנטרי האקטיביסטי. כאן, לעומת זאת, מדובר בקומדיה עלילתית, בלי חוכמות, והיא גם מתבססת על מודל שגור בהוליווד – מהתלות ה"מגלה את אמריקה".

      בהתאם לכך, ברון כהן מגלם דיקטטור כל-יכול של מדינה צפון-אפריקאית, המגיע לניו יורק כדי להשתתף בעצרת של האו"ם, אך מנושל מכיסאו בעקבות מזימה פנימית. כתוצאה מכך, הוא מוצא עצמו מסתובב חסר כל ברחובות התפוח הגדול, וכדג מחוץ למים, לומד אט-אט להכיר את העיר ואנשיה ואת החיים האמיתיים בכלל.

      הדיקטטור (יח"צ)
      אם לכל זמרת מתחילה יש יחצן, אז שלעריץ לא יהיה? מתוך "הדיקטטור"

      בהציגו את הסיפור הזה, ברון כהן מפרק את הדמות של "הדיקטטור" לכל אחת ואחת מן המניירות שמרכיבות אותה. הוא מקצין כל אחת מהן לכדי גיחוך, וכך מצליח לעמוד על שלוש העקרונות המרכזיים של הפרסונה התרבותית הזו.

      הראשון והמובן מאליו בעקרונות אלה, הוא הצורך בשיתוף הפעולה של הקהל: "הדיקטטור", אפילו בעולם הפנימי של הסרט, אף פעם לא מביא לידי ביטוי את השיגיונות שלו במחשכים. סטאלין אולי לא עשה עניין גדול מזה שהרג עשרות מיליונים, אבל הזמנים השתנו, ואם לכל זמרת מתחילה יש יחצן, אז שעריץ צמא דם לא ייחצן את עצמו? כתוצאה מכך, הוא מתפקד כמעין קרקס נודד או מופע ראווה, שכופה את עצמו על השיח ועל התודעה בכל מקום שבו דורכת רגלו, וניזון מן התגובות של הציבור כלפיו. שיקבלו את מרותו, שיירתעו ממנו, אבל העיקר שיגיבו. אחרת, הוא יהיה סתם שליט, ולא "הדיקטטור".

      העיקרון השני שנחשף הוא עד כמה בפרסונה של "הדיקטטור" יש ממד של פיקציה. גם זאת מראה ברון כהן דרך הקצנה של הדברים, שהופכת אותם לאבסורדיים: לאורך הסרט אנו למדים כי הגיבור, כמצופה משליט במעמד שלו, נהג פעם אחר פעם להורות על הוצאתם להורג של מי שהרתיחו אותו. אך בשלב מסוים מתברר כי הוא לא באמת טרח לבדוק מה קורה עם הקורבנות שלו לאורך השנים, ומתחוור כי התליין שלו לרגע לא ניסה אפילו לגעת בהם, וכולם מסתובבים להם כעת בריאים ושלמים, מה שמעמיד לפתע באור נלעג את כל המניירות והדאווינים של "הדיקטטור".

      הדיקטטור (imdb)
      לפעמים גם הוצאה להורג היא סתם מניירה. מתוך "הדיקטטור"

      העיקרון השלישי, וזה שעונה יותר מכל על השאלה שבמרכז הסרט, הוא כי להיות "דיקטטור" זה לא משהו שנולדים איתו, אלא משהו שבא עם התפקיד. כראיה לכך, ככל שהגיבור יותר ויותר מסתובב כאחד העם, כך גם האופי שלו משתנה. נכון, הוא עדיין שוביניסט, שונא יהודים ובאופן כללי אלים וגזען, אבל אלה הרי לא תכונות ייחודיות לעריצים. מה שכן היה ייחודי לו זה הצורך להתבלט כל הזמן באקסצנטריות שלו, אבל ברגע שכבר אין לכך במה וקהל, גם אין בזאת תוחלת.

      לכן, הרודן לשעבר מחליף את דפוס הפעולה הזה בהתנהגות אנושית שגרתית, ואף חוטא בזו הבסיסית והפשוטה מכולן: הוא מתאהב, ועוד ביפת נפש ליברלית. דבר זה גם גורם לו להתאהב ברעיון של הדמוקרטיה, מה שמלמד כי אם מנסים להילחם ב"דיקטטור" בכלים שלו הוא רק יקצין את אופיו, אבל ברגע שמרוקנים את התואר שלו מכל משמעות, אפשר לחלץ ממנו את האדם שבתוכו.

      את כל הדיון התיאורטי הזה מציג ברון כהן בצורה קלילה, קצבית ומשעשעת להפליא. הסרט נמשך פחות משעה וחצי, ומצליח לעמוד בסטנדרט של בדיחה טובה אחת לדקה ומצוינת אחת לחמש דקות. כל ההלצות הללו בוטות, וולגריות ורומסות את גבולות הטעם הטוב, אבל אין בשל כך להמעיט בערכו של הקומיקאי. כמו ב"בוראט", גם כאן הוא מתגלה כאיש חכם ומבריק, שמצליח להצחיק לא רק בגלל מהירות התגובה, הוורסטיליות הפיזית והנכונות להשפלה עצמית, אלא גם בגלל הבנתו המעמיקה את המין האנושי.

      הדיקטטור (imdb)
      בסך הכל, זו קומדיה קלאסית על דג מחוץ למים. מתוך "הדיקטטור"

      ברון כהן, בריטי-יהודי שפועל באמריקה ובילה בעבר זמן גם בישראל, מכיר היטב את פערי התרבויות, הדעות הקדומות והתקינות הפוליטית שמרכיבות את עולמנו, והוא יודע כיצד להשתמש בכל אלה בנפרד וביחד כדי לייצר סאטירה קולעת. מן הסתם, זו קודם כל סאטירה על טיב יחסי הגומלין בין הציבור לדיקטטורים, אבל היא נוגעת גם בדברים אחרים – למשל, בעובדה שהגזענות בדרך כלל חוזרת אלייך כבומרנג, אבל גם בצביעות שמתקיימת לעתים בצדקנות יפת הנפש.

      בהקשר זה, היפה ב"דיקטטור" הוא שאינו תוקף כנהוג רק צד אחד של המפה הפוליטית, ולא מהסס לבוז גם למחנה הליברלי. עם זאת, בסופו של דבר ההטייה שבו היא כצפוי אנטי-קפיטליסטית ואנטי-אימפריאליסטית. בהתאם לכך, הוא מסתיים בנאום שבו "הדיקטטור" מסביר לציבור האמריקאי בפירוט כיצד היתה נראית המדינה שלהם לו חס וחלילה היתה דיקטטורה. אז, לפחות לפי התיאור שלו, מתחוור אט-אט כי ארצות הברית היא בעצם כזו כבר היום.

      אפשר לטעון כי זה מונולוג דמגוגי, אבל כך או כך הוא חתרני להפליא. בנאום חוצב הלהבות שלו, ברון כהן מביא לשיא נוסף את ההתעוררות של תעשיית הקולנוע האמריקאית – זו שמתנערת מן האמונה ארוכת הימים כי יש חשיבות לזהות המפלגתית של הנשיא המכהן, ותחת זאת יוצאת נגד עצם השיטה הכלכלית-פוליטית שלפיה וושינגטון מתנהלת.

      נאומים חוצבי להבות שכאלה היו מאז ומעולם סיומת קלאסית ושגורה בסרטים הוליוודיים, אך בעבר היה זה האיש הטוב שנשא אותם. העובדה שכאן "הדיקטטור" עושה זאת, היא השלמה נוספת למעבר שלו למרכז הבמה.

      הדיקטטור (יח"צ)
      שום דבר לא יפריע לנו לקבל בתשואות את כוכב הרוק הגדול של ימינו. מתוך "הדיקטטור"

      והנה המחשה נוספת לכך: לפני כמה חודשים הגיע לארץ, "באפילה", סרט פולני מטלטל וגם מועמד לאוסקר על חסיד אומות עולם שהציל יהודים מידי הנאצים. אלפים בודדים הלכו כאן לבתי הקולנוע כדי לראות אותו. את "הדיקטטור", לעומת זאת, גם כיוון שברון כהן כמנהגו מדבר בו עברית מג'וברשת ומזכיר לא פעם את ישראל, סביר להניח שיראו פה מאות אלפי צופים.

      יתרה מכך, אפילו אותם פוליטיקאים מקומיים שלא מפסידים אף הזדמנות לתפוס כותרות על חשבון מאורע תרבותי השנוי באיזושהי מחלוקת, מילאו עתה פיותיהם מים. נכון, זו קומדיה המעזה להשתעשע בדמותו של רודן מוסלמי רצחני ושונא יהודים, ובכל זאת הם נמנעו מלהתעמר בה לקראת הפצתה כאן. גם בגלל שברון-כהן משלנו אז "מותר לו", גם בגלל שהתפיסה הרווחת בשלטון היא שהכוחות המורדים ברחבי האזור יהיו גרועים לאינטרסים הלאומיים יותר מאשר העריצים הנוכחיים ובעיקר כי שנה לאחר שגעון ה"זנגה זנגה", לרקוד עם דיקטטורים זה כבר חלק מן הקונצנזוס הישראלי.

      אז מי זוכר שפעם צ'פלין הרגיש צורך להתנצל על כך שסחט צחוקים בעזרת היטלר, וכי עד לא מזמן הקולנוע הוציא מתוכו גיבורי תרבות כמו אוסקר שינדלר? הימים הללו היו וחלפו, ועתה אנו בזמנים אחרים, כאלה שבהם דבר כבר לא מפריע לנו להכיר בכך שסשה ברון-כהן יצר את הקומדיה הכי מצחיקה ומהנה בסביבה. אז קומו על הרגליים וקבלו בתשואות את האיש שתמיד דואג כי לא יהיה משעמם לראות חדשות; האייקון המייצג של ימינו וכוכב הרוק הגדול בחיינו – "הדיקטטור"!

      "הדיקטטור": למה מסע היח"צ של הסרט כמעט וחירב את העסק כולו?
      "הדיקטטור": איפה ומתי רואים?
      "הדיקטטור": מה אתם חשבתם על הסרט? ספרו לנו בפייסבוק