מרק רוזנבאום, אחד המפיקים הוותיקים והמבוססים של הקולנוע הישראלי, מאמין שהעתיד שייך לקולנוע העצמאי. רוזנבאום, שחתום בין השאר על יצירות מפתח כמו "חתונה מאוחרת", "קלרה הקדושה", "אור" ו"החברים של יאנה", מעריך שבשנים הקרובות אנחנו צפויים להצפה של לא פחות ממאה סרטי פרינג' דלי תקציב שכאלה בשנה, שיופקו עם ובלי תמיכה של הקרנות, כאשר הדבר היחיד שעשוי לגדוע את הזרם הוא הקושי להביא את התוצרת הענפה לקהל.
"יש המון כישרון שצמח בארץ ומעט מאוד כסף", מנמק רוזנבאום את עליית הקולנוע העצמאי, "אז אין דרך אחרת, אלא לעודד את הכישרון הזה לפחות בסכומים קטנים. אני חושב, שמתרחשים דברים מאוד חיוביים בתחום הקולנוע העצמאי. המינוס הוא שאי אפשר להתפרנס מזה, ואנחנו כן אמורים לחיות מהמקצוע שלנו. אתה לא מצפה ממהנדסים שסיימו טכניון לעבוד על פרויקטים בחינם".
האמונה של רוזנבאום בסרטים עצמאיים הובילה אותו להפקת "המשגיחים", סרט הביכורים של מני יעיש, שהוקרן במסגרת שבוע המבקרים בפסטיבל קאן האחרון, ויפתח הערב (ראשון) את פסטיבל קולנוע דרום בשדרות. הסרט, שנעשה בתקציב כולל של פחות ממיליון שקל, שחלקו גויס בתום הצילומים, עוסק בחבורה של חוזרים בתשובה מבת ים, שכופים באלימות את חוקי הדת על תושבי השכונה שלהם. כשרוזנבאום החליט להפיק את הסרט, הוא ידע שגיוס התקציב לא ילך בקלות. "מדובר בסרט ראשון, שהוא גם יוצא דופן בנוף הסרטים הישראליים", מסביר רוזנבאום. "לכן היה לי ברור, שאם אלך במסלול הרגיל, גיוס התקציב יכול לקחת שנים. לכן בחרנו לעשות את הסרט בהפקה מאוד מצומצמת. פניתי לאחת החברות הצרפתיות שאני עובד איתן, ויחד גייסנו מענק הפקה לסרט קצר מקרן CNC הצרפתית. בארץ, קיבלנו כסף מקרן מקור, במסגרת תמיכתה בדרמות טלוויזיה. בסך הכל, התקציב שאיתו יצאנו לצילומים היה פחות מחצי מיליון שקל. צילמנו 14 ימים, ערכנו, וכשראיתי את גרסת העריכה הראשונית של הסרט הייתי מאושר ממנה. היה לי ברור שיש לנו סרט. כשהיתה לנו גרסת עריכה יותר מתקדמת, פנינו לקרן הקולנוע הישראלי במסלול השלמת הפקה, שאליו ניגשים לרוב סרטים עצמאיים, וקיבלנו מהם תמיכה בסך 220,000 שקלים. צריך להדגיש, שהעובדה שהתקציב של הסרט עבר בסוף את המיליון נבעה מכך שהסרט היה מוצלח, וראינו שהוא שווה מאמץ".
"בסרט דל תקציב צריך לעבוד הרבה יותר מהר", הוא מסביר. "בדרך כלל, אתה צריך גם לקבוע סגנון, שיאפשר לך לעשות את זה. אתה לא יכול לעבוד בצורה קלאסית ולכסות כל סצנה מהרבה זוויות. סגנון אחד אפשרי הוא צילום של שוטים ארוכים, שמכסים סצנות שלמות. הבעיה היא שבאופן הזה, יש לך פחות שליטה לגבי הקצב של הסרט בשלב העריכה. סגנון שני, שנבחר ב'המשגיחים', הוא בהשראת תנועת "דוגמה" הדנית. המצלמה נמצאת על הכתף, ואתה מצלם את הסצנה העלילתית כאילו שזה סרט דוקומנטרי. הבדל נוסף הוא, ששכר העבודה הוא זעום. ברור גם, שבסרט כזה אין לי מאיפה לקחת כסף לשכר דירה ולטלפונים של המשרד. לכן לא מתאפשר לי לעשות יותר מסרט אחד כזה בשנה שנה וחצי. עדיין, לדעתי יש חשיבות שגם מפיקים מנוסים יעשו סרטים כאלה, כי יש לנו מה לתרום ברמה לוגיסטית והפקתית. צריך לומר שבעבודה של מפיק קולנוע בארץ, המוטיבציה הכלכלית היא אף פעם לא המוטיבציה המרכזית, כי אחרת בטוח היינו מחליפים מקצוע".
מבט מרפרף על רשימת ההפקות של רוזנבאום מסגירה משיכה לקולנוע שאינו מסחרי במובהק, ואפילו קיצוני במידה מסוימת. לכך מצטרפת נטייה נוספת שלו לעבוד עם יוצרים בראשית דרכם. הדוגמה המובהקת לשתי המגמות מהתקופה האחרונה הוא כמובן "הנותנת" של הגר בן-אשר, סרט מאתגר בתכניו ובסגנונו, שלכאורה מייעד את עצמו מראש לקהל מצומצם. "אי אפשר לרמות את הקהל", קובע רוזנבאום. "אתה לא יכול למכור את 'הנותנת' בתור קומדיית נעורים. אתה מבין שיש לך סרט אמנותי, עם מהלך עלילתי עדין וקטן, עם דמות שנויה במחלוקת שמובילה את הסרט. ברור שיש לך ציפיות ל- 5,000 עד 10,000 צופים, ו"הנותנת" יגיע לזה. לפעמים יש הפתעות, אבל אני מאוד ריאליסטי בהערכות שלי. אני בוחר להפיק סרטים שאני אוהב, אז כנראה שזה מעיד על טעמי, יותר מאשר על כל דבר אחר".
"אני חושב שהבמאים היותר מסחריים התייצבו באזור של חברת סרטי יונייטד קינג של משה אדרי", מוסיף רוזנבאום. "זה לא שהייתי מתנגד לעבוד עם שמי זרחין, אבי נשר או שבי גביזון. אבל הייחוד והיכולות שלי מתאימים לסרטים פחות מסחריים ויותר בעלי יכולת לגייס כסף באירופה ולהימכר בחו"ל. הכוח שלי הוא שם. כשאני קורא תסריט, אני רוצה שהוא יהיה מתוחכם וירגש אותי. אני חושב שאין עניין יותר משעמם מפוליטיקלי קורקט, בטח שבאמנות. אולי פוליטיקלי קורקט הוא אחד התנאים למסחריות, אבל אני לא שם. אני לא קונה תסריטים שכתובים לפי השיטה של רוברט מקי, גורו התסריטאות. כמובן, חשוב לי גם להאמין, שאני אוכל למצוא מימון לסרט, כי אני יודע מה המגבלות הכלכליות של החברה וכמה היא יכולה לגייס".
יש מספיק קהל לסרטים מהסוג שאתה אוהב לעשות בישראל?
"בטוח שכן, גם אם לא לכולם. 'חתונה מאוחרת' הוא סרט כזה. הערכתי שהוא יביא 15,000 צופים, ואז הוא הביא 350,000 צופים. הקונץ האמיתי הוא להצליח לשמור על שלד עלילתי חזק, שהוא זה שמביא את הקהל, גם כשאתה עושה סרט נורא אישי ומיוחד. עדיין, גם כשיש סרט שהוא יותר מבוסס על דמויות ופחות על סיפור, כמו 'הנותנת', אני לא מתעסק יותר מדי עם שאלות של 'האם יבוא קהל או לא יבוא קהל?'. העיקר שאני אוהב את זה".
מצד שני נשמעות היום לא מעט טענות, שאומרות שהקרנות צריכות לתמוך בעיקר בסרטים שיש להם פוטנציאל גדול להגיע לקהל. אתה לא מסכים עם זה?
"חס ושלום, ממש הפוך. אני חושב שבעקבות ההצלחה המסחרית של 'זוהי סדום', מועצת הקולנוע דוחפת את הקרנות לתמוך בסרטים יותר מסחריים. במאים מצליחים מסחרית עוברים בקרנות בקלות רבה. לשמחתי, במרכאות, יש רק חמישה-שישה כאלה, כי אם היו יותר, אף אחד חוץ מהם לא היה מקבל כסף מהקרנות. אם המגמה המסחרית הזאת תימשך, לא נתקבל לפסטיבלים ולא נזכה להכרה בינלאומית, ובסופו של דבר גם הקהל הישראלי יפנה לנו את הגב. אני לא נגד סרטים מסחריים, אבל זאת לא המטרה העיקרית. הקרנות צריכות לקחת סיכונים אמנותיים, ולהמשיך לפתח את השפה הקולנועית. אני גם חושב שהקולנוע הישראלי צריך הרבה יותר כסף מהתקציב הנוכחי של חמישים מיליון שקל, פחות או יותר, שממש לא ממצה את הכישרון שפורח כאן".