התותחים באים

הנה הגיע עוד אלבום של אתניקס. אם תסלחו לי, אני לא ממש מצליח לחלץ מעצמי גלים של התרגשות בהתחשב בעובדה שזה כל שנה קורה, ובערך בתקופה הזאת. מוסר עבודה, עקביות או החלטה אסטרטגית, אתה יכול לדעת שבקיץ תקבל את האתניקס החדש. מה שאני אוהב בלהקה הזאת, על טונות הטראש שנשפכים לה מכל הכיוונים, זה שאין בה את הפחדנות השגורה בסצינת המוזיקה הישראלית. אצלה קשה לחזות כיצד יישמע הדיסק הבא.

"13" קוראים לאלבום החדש שלהם, כי זהו האלבום ה-13. גם פה הם לא מפחדים לנסות דברים חדשים. אנשים אוהבים לרדת על אתניקס, ובעיקר על הקהל שלהם. אבל אתניקס, שלא כמו הרבה אחרים מסצינת המיינסטרים או הקשת המזרחית, נותנים לקהל שלהם קרדיט מסוים. באלבום הקודם הם התנערו כמעט לגמרי מהפופ הרגיל שלהם והרביצו רוק, רוק מחאתי. באלבום החדש הם אמנם חוזרים לחלוש על אותם התחומים הישנים שלהם, אבל זאת תוך שהם מעבירים תחושה מאוד ברורה שאומרת: קשה שלא להתייחס למלחמה, אבל גם קצת מעייף לשיר ולחשוב עליה. "תל אביב כמו פריז" הוא סינגל מעולה ושיר מרגש, כמו רוב השירים באלבום. הזמנים משתנים, אין פה כבר "ג'מבו ג'ט לאירופה", אבל יש "בטנדר לדרום", כמעט שיר המשך להמנון החיילים "מחר אני בבית". ומעניין מה תאמרו אחרי שתשמעו את "כמו רובוט", אחד משיאי הטראש של האלבום הזה, אבל גם אחד משיאי המחאה שרצה פה.

כשזאב נחמה ותמיר קליסקי, הלנון ומקרטני של הקומדי סטור, הוציאו את עצמם מהבועה המסכנה של המוזיקה הישראלית (או יותר נכון, מיאנו להיכנס), הם העניקו לעצמם הרבה יותר כוח ממה שהם שיערו. אתניקס היא היום אחת הלהקות היחידות שמתייחסות למצב, שלא חוששות לשיר שירי מחאה. רוב החבר'ה האחרים, שמהם הציפייה המסורתית לעשות משהו, שותקים כבר הרבה מאוד זמן. וזה קורה בתקופה הקריטית ביותר שאני מכיר, כשהמחאה הכי מתבקשת.

והמוזיקה הישראלית חושבת שהיא יוצאת לידי חובה בגלל שבכל אלבומי הרוק החדשים שלה המצב משחק תפקיד אווירתי של אפרוריות נואשת. ובגלל שיש לה את אביב גפן, שמתפקד כליצן החצר, שהוא היחיד שאינו מובך מספיק מהמילים של עצמו ולכן כותב את "שירי המחאה" האלה. בשבוע שעבר התגלתה הסצינה במלוא פחדנותה, כשחמי רודנר, ברי סחרוף, דן תורן, ורד קלפטר, מיקה קרני, מיקי שביב, טל גורדון, בן ארצי ואביב גפן קיבלו פיק ברכיים (וכנראה גם שטיפות רציניות מהמנג'רים) וביטלו את השתתפותם בערב של "יש גבול". גפן, שיומיים לפני ההופעה נזכר שאסור לו להביע דעה בקשר לסרבנות כי הוא לא התגייס (ללא ספק הטיעון הכי מעולה שקוטלר היה יכול לחשוב עליו), אחר כך עוד הרשה לעצמו לשלוח מכתב לאגודות הסטודנטים ובו לנזוף בהם על הכוונה להתנכל לאמנים שהביעו תמיכה בסרבנים. ג'יזס.

ואם זוהי הדרך, ואם זה הולך ככה, אז לא נותר לי אלא להזמין את חמי רודנר וברי סחרוף ("ברי לא מופיע באירועים פוליטיים", אמר המנג'ר אחרי שביטל לו את ההופעה) ובן ארצי ודן תורן ואביב גפן וכל שאר הנמושות האלה להיכנס לי עמוק לתוך התחת ולא לצאת עד שיבוא שלום. בינתיים נשמע כאן את זאב נחמה, פי תשע רוקיסט ממכם.