הדרמה האמיתית על האי
1. זה היה פרק דרמטי. לא העלינו בדעתנו שזה יקרה, אבל רגע המפנה הגדול בשבט דאנג סוף סוף קרה: מערכת העיכול של בוקי חזרה למצב נורמלי. "חברים, גוף האדם מסתגל לכל דבר ומערכת העיכול שלי חזרה לתפקד!" בישר לכולם בהתרגשות, ממותניו משתרבבים שאריות תחתונים אפורים שאולי היו פעם לבנים, "היציאות נהיו אצלי רגילות כמו בבית! זה כבר לא משפריץ ככה!" הדאנגים התרגשו עמו, מחו דמעה סוררת מלחיים או לפחות הם קיוו שזו הייתה דמעה מה שהשפריץ להם על הלחי ולרגע קט, נדמה היה שהשבט זכה בשלוות נצח. ואז התרחש המהפך השני בשבט, דרמטי כמעט כמו מהפך העיכול של בוקי, רק הרבה יותר מלוכלך: רצח רבין. סליחה, הדחת אושרי. לא נשכח, לא נסלח.
2. אבל לפני התככים והטינופים אתנחנתא מוזיקלית קצרה. הבה נעבור לאי התקווה, שם הראל מויאל מתייפח למצלמה הביתית שקיבל ש"אין לי כוח לשיר, אני תשוש". אלוהים אדירים, הראל מויאל אינו יכול לשיר, שמישהו יעשה משהו! מיד נשלח אות מצוקה לאו"ם, וגיא זו-ארץ מובהל אל האי בסירה עם עזרה ראשונה לתשוש: גיטרה. "וגם מחברת, כדי שתוכל לכתוב שירים!" הוא מוסיף באהבה, ומויאל הנרגש מיד פורט על הגיטרה ומתחיל לצרוח מהמקום שבו הפסיק בנאום ההדחה שלו: "לבדי!!! מתהלך מתפתל מאהבתי!!! וכשאת מחייכת...-" "טוב, אני בעצם צריך ללכת", מודיע גיא במהירות ומסתלק משם עוד לפני שמויאל מספיק להגיד "חכה, אבל גאוותי עדיין לא נפלה לבור קנאה פדם פדם פדם". אך הסירה נעלמת, והראל מויאל שוב נשאר לבדו.
3. ועכשיו נחזור להרפתקאות שבט דאנג, שמנסה להוביל מהלך אסטרטגי: אושרי אמנם מתוק ומהמם והלוואי על כולנו להיות שערה שהוא תולש מהבוהן, אבל צריך להדיח אותו כדי שלא יחבור לתורג'י באיחוד. למבצע הדחתו קוראים "מבצע אושרי", והמצביא הדגול שלו הוא איתי שגב, לא בדיוק הבנאדם שהייתם אומרים לו "אז לאן עכשיו, בוס?". אבל הדאנגים מתחילים להתלהב מהתכנית, במיוחד משה פרסטר, שחש עצמו נקמת היורמים וחושב שאחרי ההדחה הזאת פתאום תצנח עליו ערימת בחורות רטובה ומכתב הוקרה מראש הממשלה. "אני בן 48, אף פעם לא רימיתי, אף פעם לא שיקרתי, ופתאום אני הופך לאסטרטג", הוא אומר כלא מאמין, קורא בראשו את מכתב ההוקרה מראש הממשלה ("משה היקר... אתה אסטרטג פשוט מדהים... מצ"ב פרס ישראל..."). גם איתי שגב לא מאמין שלוזר כמוהו אשכרה מצביע למישהו בלי שיכריחו אותו לעשות את זה, לנטלי לא אכפת מי יגיד לה מה לעשות ובוקי פשוט שמח שהוא לא משפריץ כלום כרגע. האם אכן המבצע עומד להצליח?
4. רגע, יש להם היסוסים בעניין. ערב שבת הגיע, עושים קידוש ואושרי במקרה מחליט להקדיש אותו לחברים שלו שאף פעם לא יבגדו בו. לא נעים. הוא ממשיך לנאום על כמה זה נפלא כשחברים לא בוגדים, ואיזה יופי זה שלא הולכים להדיח אותו מאחורי גבו, ואיתי שגב הולך לפסוע מהורהר על החוף, "הרגשתי רע".
אבל לא כולם מרגישים רע. כולם מתחילים לאמץ לעצמם את טרמינולוגיית "אנחנו נגד המלך", ורעיון ההפיכה מוצא חן בעיניהם, כאילו הם מפילים מכסאו דיקטטור מזה"תי. במשימת החסינות אושרי מפסיד כי הגיע באיחור לקו הסיום. "אני מקווה שלהדחה שלך לא תאחר... טיהיהי!" מצחקקת נטלי בטסטה. גם בוקי מאושר: עליו להעמיד פנים שעומדים להדיח אותו, וזה נותן לו עוד הזדמנות ליילל את קינות ה"איזה דוחה אני, נכון חבר'ה?". הוא הולך להתחנן לאושרי שיציל אותו מהדחה, הולך "להתחנן בפני המלך", כפי שהוא מגדיר, ומתמוגג מכל רגע של התרפסות מדומה. "עשה נסים, אלוהים הגדול!" הוא שר מתוך הים, וכולם מתפוצצים חרש מצחוק: אושרי בטוח שבוקי פאתט ומודח, אבל אושרי בעצמו הולך לצאת פאתט ומודח. בשלב הזה, גם האסטרטגיים מבינינו שמבינים את היגיון המזימה מתחילים להתפתל בחוסר נוחות מול המסך. הנפילה דוהרת לכיווננו, ואי אפשר לעצור אותה.
5. מועצת השבט. שיחת פרידה מדומה מבוקי, כולם נזכרים ברגעי שחוק ודמע, נזכרים בפלוצים נבחרים, מנתחים את סוגיית הנחירות שלו. בוקי נפרד גם הוא מחייו עלי אדמות, ומצטער שלא קרא יותר שירה כשעוד הייתה לו הזדמנות או שיחק עם כלבלבים. "זה רק משחק, אנחנו צריכים לעשות הפרדה בין הראש ללב", מנחם אותו אושרי, בלי לדעת שזה בדיוק מה שיתלוש לו את הראש עוד דקה. "וגם רציתי להגיד שאם אותי היו מדיחים, אני הייתי לוחץ לכם את היד ואומר כל הכבוד!" מכריז פתאום איתי שגב, ליתר ביטחון.
אבל אושרי לא לוחץ את היד לאף אחד. גיא זו-ארץ מקריא את השמות, והלסת של אושרי צונחת חצי מטר עם כל הקראה. וואט דה פאק, הרי רק אתמול אמרתי שיואו איזה כיף שחברים שלי לא בוגדים בי, מי היה מאמין שזה יסתדר באופן כל כך אירוני בעריכה. רגע לפני שהוא הולך, הוא מאשים: "חשבתי שזה משחק של גברים. שאומרים את האמת". הוא הולך, איתי שגב דומע, נטלי נשנקת, פרסטר פותח את מכתב ההוקרה הדמיוני שלו מראש הממשלה ומגלה שכתוב שם "אתה אפס". לא ככה הם דמיינו את רגע הניצחון שלהם. אושרי נמוג לעולם שכולו הראל מויאל ומותיר את חבריו לתעב את עצמם. שלום, חבר.
מתוך מחברת השירים של הראל מויאל:
יושב לי על חוף אי התקווה / חושב כמה כיף זה שלום ואהבה
חש כה בודד ורגיש ועמוק / בזכות הזקן כבר לא נראה כמו תינוק
מערבב לי דייסה נגד הרעב / שעשוייה מחול ומפיפי של עקרב
ישן על מיטה עשויה מזבובים / הייתי צריך ללכת ל'רוקדים עם כוכבים'
לבדי!!! מתהלך מתפתל מגאוותי!!! / וכשאת מחייכת משהו משהו בור הקנאה".
מילה מהמודח
אני עדיין בהלם שתורג'י שרד יותר ממני.
ומנחה "רוקדים עם כוכבים" היה אומר
הציטוטים:
"משה הלוזר נוקם במלך" (פרסטר מקריא מתכניית הצגות חופש סוכות בקניון רננים)
"היינו מסתדרות עוד שבוע בלי הבנים, אבל מה מגניב בזה?" (ענת הראל מסכמת את תורת הפמיניזם במשפט אחד)
"עד גיל 25 קראתי ספרים. בגיל 25 הייתה לי חברה ואז גיליתי את מסתורי המין" (פרסטר. נקווה שיישארו מסתוריים)
"מה זה החוסר סקסיות הזה?" (תורג'י כפוי הטובה מתלונן על העקיצות בישבן של אנה ארונוב)
"שמחתי שמתעניינים בתרבות שלי, שמקשיבים לסיפורים שלי, אני גאה בזה" (עזאם אחרי השיחה של מחירי הדירות בכפר מע'אר)
"יש לי שעון פנימי מצוין. אני אומר לך, עברו 7 דקות!" (בוקי, כעבור שלוש שניות בערך)
"אתה ארץ ישראל היפה מבחינתי" (אושרי לבוקי. מעניין מה זה "הישראלי המכוער", אם כך)