פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אנשים מעדיפים לטבוע בים" של ליאור דיין: מיזנטרופי אבל מוצלח

      ככותב, ליאור דיין אולי מרוכז בעצמו ומיזנטרופ, אבל זה לא אומר שספר הסיפורים החדש שלו לא מוצלח, מצחיק ומתוחכם ומלא כנות

      לא צריך להפוך בלטות ולחפש בזכוכית מגדלת מה מעצבן בליאור דיין. לא קשה לזהות גם אצלו את מקורו של המבט של אבא אסי, שמשדר ש"כל העולם על הזין שלי". גם סגנון הכתיבה הצנטרליסטי שלו יכול להרגיז. כל רשימה של דיין כוללת את המילה "אני" לפחות 20 פעמים. אם חשבתם שהניאו-ז'ורנליזם עבר מן העולם, די לעבור על טור אחד שלו כדי לגלות שאצלו הוא עדיין חי ובועט. העולם נע סביב דיין, וקצת קשה להשלים עם זה כשמדובר באדם שעדיין לא מלאו לו 30 שנים.

      ב"אנשים מעדיפים לטבוע בים", קובץ הסיפורים החדש של דיין, הוא לא מסתיר אף תכונה מאלה שהוזכרו למעלה ומגלה אפילו יותר. האלימות העצורה שבו מתפרצת, בחלק גדול מסיפוריו העולם שוב נע סביבו, הוא מוצא פיתרון בכל מני אמצעים נרקוטיים והוא בעיקר עייף, הזוי ובודד. הכל אצל דיין מוגש אין יור פייס, באופן הכי מילולי שקיים. כך, למשל, אם יראה חבר טוב ברחוב בזמן לא מתאים, הוא לא יהסס לדפוק לו לום בפרצוף. זה הרי מה שהוא עושה בספר הפותח את הקובץ, "מצלמות שן הן עסק מחורבן". על רוב האנשים לא היינו מאמינים שהם יכולים להגיע למצב כל כך קיצוני של פרנויה, על דיין כן. וכשהוא מאמין שכולם רודפים אחריו, מותר לו גם להשכיב חברים טובים על הרצפה עם פנים מלאות דם לצורך הגנה עצמית.

      זה מה שהכי מפחיד אצל דיין: היכולת שלו ליצור קובץ סיפורים אבסורדי לחלוטין, לכאורה, ולגרום לנו בכל זאת לחשוב שמדובר במיצג נאמן של שקופיות מהמציאות. קחו את סיפור הנושא, "אנשים מעדיפים לטבוע בים", על מציל שנכנס לבית משוגעים. "כשהגעתי לפינת העישון הוצאתי סיגריה מחפיסת הקאמל שאבי נתן לי אתמול כצידה לדרך, והדלקתי אותה. גם אבי השתגע כמה פעמים בחייו והוא ידע כמה חשוב שיהיו לי סיגריות כשאני נמצא כאן במחלקה. חוץ מאבי יש עוד הרבה אנשים במשפחה שלי שהשתגעו כמו שצריך ומצאו את עצמם צורחים בין הקירות הדוממים של בתי המשוגעים של ארצנו הקטנה. חלקם אפילו יצאו מדעתם וצרחו ממש כאן, בין הקירות האלה, במחלקה הזאת".

      "אנשים מעדיפים לטבוע בים" , ליאור דיין, מאי 2012 (יח"צ)
      אין רחמים - לא לעצמו ולא לאף אחד אחר. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

      הטירוף הזה מועבר היטב גם בשאר הסיפורים. לדיין אין רחמים ובוודאי שלא חשבון לאף אחד. כשהוא כותב בגוף ראשון, הזעם שלו לא מתחבא בין השורות, אלא יושב באופן בולט מעליהן, עוטף אותן כמו ציפוי למינציה על תמונה. מה שיפה הוא שיש גם צד שני לעניין הזה. חלק מהסיפורים גם נכתב בגוף שלישי, ושם אנחנו מגלים דיין קצת אחר, כזה שמציג קווי אופי מעוררי אמפתיה כמו בדידות ופיכחון. לעתים, כך נראה, בסיפורים האלה יש אפילו מודעות יתר. דיין עושה היטב את האבחנה בין הדמויות שהוא רוצה שיהיו מזוהות אתו ובין אלה שקצת מרוחקות ממנו. אבל דבר אחד כן משותף לכל הסיפורים: ההומור הקודר, האלים והמקאברי, בסגנון שנטול כל יומרות של עידון.

      בניגוד לסופרים אחרים, שלא תמיד מבחינים בין כתיבה מודרנית לשפת רחוב, ב"אנשים מעדיפים לטבוע בים" ניתן לזהות גם קלאסה. כן, כן – מרושל וזרוק ככל שיצטייר, לדיין, מסתבר, יש גם מזה. כמעט כל הסיפורים שלו (למעט "כשדודי מת בפעם האחרונה", הסיפור הפחות טוב בקובץ) מתעלים בנקודה זו או אחרת. הם מצחיקים, עצובים, מדכאים וגם משחררים. לעתים מסתתר שם תחכום ולפעמים מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל.

      "אנשים מעדיפים לטבוע בים" הוא מוצר שמוגש היטב, בעיקר משום שדיין בוחר מלכתחילה לא לעטות על עצמו שום מסיכה. הוא יודע שהוא מיזנתרופ, ולא מתכחש לכך שיש לו שריטה עמוקה במיוחד. סופרים רבים, ולא רק מתחילים, כבר נפלו במלכודת הניסיון הזה של להיות משהו אחר, ללכת הכי רחוק מהתדמית שנוצרה להם, להביא משהו חדש וכביכול מרענן לשולחן. דיין לא מנסה לגלות לאף אחד את אמריקה, הוא פשוט שופך למקלדת את כל האלימות, הטירוף והאבסורדיות שרצים לו במוח. התוצאה, למרות האנטגוניזם המובנה כלפיו, היא ספר מצוין ומומלץ שמתאים לכל מצב רוח.

      אנשים מעדיפים לטבוע בים / ליאור דיין, הוצאת פן וידיעות ספרים,222 עמודים

      תקראו את ספרו של ליאור דיין? ספרו לנו בפייסבוק