וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בין האפרטהייד לסכסוך הישראלי-פלסטיני: מסע לדרום אפריקה

ארז לאופר

16.6.2012 / 12:54

דרך תיעוד אם שכולה במסעה לדרום אפריקה, ניסה ארז לאופר להבין איך סלחו שם לפושעי האפרטהייד ומה זה אומר על המציאות הישראלית. יומן מסע

*הסרט "יום אחד אחרי השלום" עליו כותב הבמאי, ארז לאופר, ישודר בערוץ 8 של HOT ביום שבת בשעה 22:00

במהלך התקופה בה עבדתי כיועץ עריכה של סדרת סרטים לכבוד 10 שנים לעצמאות דרום אפריקה, מחשבות לא הפסיקו לנקר בראשי: איך מדינה עם היסטוריה של סכסוך עקוב מדם הגיעה לסיום הקונפליקט? האם גם אנחנו, ישראל, יכולים להגיע לשם? והאם לקיחת האחריות של השלטון הלבן והמחתרות לפעולות האלימות יכולות לעורר בנו השראה?

באותו הזמן הופיעו פרסומים רבים בדרום אפריקה על סיום תקופת הפעילות של ועדות האמת והפיוס. בוועדות ניתנה חנינה למבצעי הפשעים גם מצד כוחות הביטחון וגם מצד המחתרות שנלחמו בשלטון האפרטהייד. מי שלא ביקש חנינה היה אמור לעמוד לדין בתום התקופה של עשר השנים.

כשחזרתי לישראל שיתפתי במחשבותיי את אחותי מירי, עורכת סרטים לכשעצמה, והחלטנו שאנחנו רוצים לחקור את עניין הוועדות. בתחילת התחקיר של מירי עסקנו בשאלה האם ניתן ליישם את הדרך לפתרון הסכסוך בדרום-אפריקה על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני?

הסרט "יום אחד אחרי שלום" הוא מסע בעקבות אותן "ועדות האמת והפיוס". הסרט מלווה את רובי דמלין, ילידת דרום אפריקה ששכלה את בנה בפיגוע במחסום בזמן ששירת במילואים. לאחר שנדחו ניסיונות ההידברות של דמלין עם הצלף הפלסטיני שהרג את בנה במחסום בזמן שירות מילואים, יצאה רובי למסע בחזרה לדרום אפריקה, מולדתה, בניסיון לרדת לעומקן של ועדות האמת והפיוס שהוקמו בניסיון להתגבר על טינה ואיבה רבת שנים.

ככל שהעמקנו בתחקיר ובעקבות הפגישות שלנו עם אמהות ששכלו את ילדיהן ונפגשו עם רוצחיהם בוועדות, לא רצינו לצמצם את הדיון לשאלה, האם הקמת הוועדות אפשרית בסכסוך שלנו בלבד, אלא לשאול שאלות יותר עמוקות על דרכי פיוס והאם אפשר למצוא תקווה. ומעבר לכך, מה תורמים הדיאלוג האישי וההתחבטויות בשאלה אם אפשר לסלוח לזה שהרג את הילד שלך, לתהליך הפתרון הכללי.

הדבר המיוחד בוועדות הוא שלא היה צורך להביע חרטה או שיסלחו לך על מנת לקבל חנינה. כל שנדרש מהמופע בפני הוועדה הוא למסור את האמת לגבי המקרה עליו אתה מבקש חנינה ולהראות שלאותו מעשה הייתה תכלית פוליטית. אולם בסופו של דבר אפשרו הוועדות הליך עמוק ובלתי ייאמן מעבר לחנינה, הכולל סליחה וחרטה, כפי שהוא מופיע בסרט.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
הדמות שתעשה את השינוי? רובי דמלין/מערכת וואלה!, צילום מסך

לאחר השלמת הסרט, נסענו עמו להקרנות הבכורה בקייפטאון. למסע נלוו חששות רבים, במיוחד בנוגע לאופן בו המקומיים יקבלו את העובדה שאנחנו מספרים את הסיפור שלהם, ולמעשה רואים בהם כמודל לפיוס אפשרי, בעוד לא מעט תושבים בדרום אפריקה עצמה מותחים ביקורת על אספקטים שונים בפעילות הוועדות.

בנוסף, בקייפטאון מקצין לאחרונה העימות בין הקהילה היהודית לבין השדולה הפלסטינית המארגנת את שבוע האפרטהייד, הכולל בין היתר קריאה לחרם מסחרי ותרבותי על ישראל. בערב שקדם להקרנה, נערך מפגש עם אנשי השדולה הפלסטינית והם שוכנעו לבוא ולצפות בסרט. דמלין, אנוכי ואחותי מירי הגענו ובניגוד לחששות, ההקרנה לוותה בתחושה של עצב גדול מהול בתקווה. נאמר לנו שזו הקרנה ראשונה בנושא הסכסוך שלא נגמרה בצעקות בין הקהל היהודי והלובי הפלסטיני.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
הפעולות שיביאו את התקווה. "יום אחד אחרי השלום"/מערכת וואלה!, צילום מסך

ביוהנסבורג החשש שלנו נבע מכיוון אחר. אדריאן פלוק, שר החוק והסדר במשטר האפרטהייד שגם משתתף בסרט, הגיע להקרנה. הזהירו אותנו שעלולה להתעורר מהומה בקרב הקהל השחור, שכן הוא נחשב בעיניהם כאחד האחראים המרכזיים לזוועות האפרטהייד. פלוק הביא עמו להקרנה את מריה נטולי, אם שחורה המשתתפת גם היא בסרט, שבנה נרצח על ידי כוחות הביטחון באמצעות הזרקת חומר כימי ופיצוץ מכונית כשהוא ועוד תשעה נערים שוהים בתוכה. גורלם של העשרה נודע רק עם הקמת הוועדות. העובדה שהשניים הגיעו ביחד וכן שמריה הסכימה להיראות עם פלוק בציבור היא בעלת משמעות גדולה בדרום אפריקה.

אך לא הכל עבר בשקט: לאחר ההקרנה המרגשת הותקפנו קשות מצד חברי הקהילה היהודית, שהזדעזעו לטענתם מכך שאנו משווים את ישראל לאפרטהייד, השוואה שכלל איננה קיימת בסרט. הסרט הוא ניסיון לבחון מודל של פיוס, מודל שמשמש אזורי סכסוך נוספים בעולם כמו רואנדה וסרי-לנקה ונלמד באירלנד ובארצות יוגוסלביה לשעבר ועוד.

מריה, האם השכולה, הייתה נסערת מאד מהביקורת על הסרט ואמרה שרק מי שלא חווה כאב יכול להראות כזה חוסר אמפתיה לכאב של אחרים. ואכן הרבה כאב יש במפגש בין הקורבנות למבצעי הפשע, כאב של האנשים שאיבדו את היקר להם מכל. יחד עם זאת ישנה בסרט גם הרבה תקווה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
הופעה משותפת בסרט ובציבור שהם הישג ענק. פלוק ומריה, "יום אחד אחרי השלום"/מערכת וואלה!, צילום מסך

נכון, ועדות האמת והפיוס הוקמו בדרום אפריקה אחרי הסכם השלום ואצלנו הוא עדיין רחוק, אך אנחנו מאמינים שפעילותה של רובי דמלין בפורום המשפחות השכולות היא מקבילה לכל אותם אנשים בדרום אפריקה שעבדו למען פיוס, והכינו את "היום שאחרי" שנים עוד קודם לכן. מסעה מעורר המחשבה והמרגש של דמלין נע ממקום של כאב אישי עמוק לאמונה שעתיד טוב יותר אפשרי.

יום אחד אחרי השלום: אתר הסרט
מה כוחם של סרטים תיעודיים בסיפורים כאלה? ספרו לנו בפייסבוק

  • עוד באותו נושא:
  • ארז לאופר

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    3
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully