פעם בחמש שנים, העיר קאסל בגרמניה הופכת למוזיאון ענק. "דוקומנטה", תערוכת האמנות העכשווית מהחשובות והגדולות בעולם, משתלטת על המרחב העירוני למשך לא פחות ממאה ימים ומציגה למעלה מ-150 אמנים מרחבי העולם. השנה, בראש המהדורה ה-13 של תערוכת הענק, שנפתחה בשבת האחרונה, עומדת לראשונה אוצרת ובאופן תקדימי גם כזו שאינה גרמנייה. היסטוריונית האמנות האמריקאית קרולין כריסטוף בקרגייב העידה על עצמה כי היא אינה מחבבת שימוש בקטגוריות, ומעדיפה לראות את התערוכה כולה במבט "הוליסטי" יותר, כהגדרתה. עם זאת תמה אחת שכן צמחה מקורפוס העבודות היתה זו של התמוטטות והתאוששות. בדיווח על האירוע בסוכנות הידיעות רויטרס ציינו כי מדובר בעיסוק מתאים במיוחד לתערוכה שנוסדה ב-1955 על מנת להחיות את האמנות החזותית בגרמניה ואת העיר קאסל עצמה לאחר ההרס של מלחמת העולם השנייה.
אחת העבודות בתערוכה שעוסקת באופן ישיר למדי בתמה של השמדה ובבנייה מחדש שלאחריה היא הצילום של לי מילר הרוחצת באמבטיה של היטלר, לא פחות. מילר האמריקאית, שהיתה המוזה של אמנים כמו פיקאסו ומאן ריי, הפכה בעצמה לאמנית סוריאליסטית חשובה ונודעה בזכות צילומי העיתונות שלה בזמן מלחמת העולם השנייה.
הצילום האיקוני שמוצג כעת בדוקומנטה, ומופיע גם בטמבלר "skerisko", צולם בדירתו הנטושה של הפיהרר במינכן שם שהתה מילר כשנודע על התאבדותו של היטלר וזוגתו אווה בראון ב-30 באפריל 1945 בבונקר בברלין. הפעם דווקא הצלמת מילר היא זו שנמצאת מול העדשה כאשר דיוויד שרמן, צלם המגזין "Life", תיעד אותה רוחצת באמבטיה. המגפיים שלה, המונחים על השטיחון, "צעדו דרך הזוועות של דאכו באותו היום ממש", כפי שכתבה ביומנה. היו שראו בתמונה הזו ובטיימינג שלה עיוות נוראי, אחרים פירשו זאת כניצחון החיים על המוות - לא הקלישאה אלא המציאות.
כך, העיסוק ב"דוקומנטה" באמנות שמציגה את השבר ואיחוי הרסיסים שלאחריו, הוא הזדמנות מצוינת לסקור עוד דוגמאות לאמנות שמכילה בתוכה את המוות - המוחשי או הרעיוני - ואת הגאולה שבקימה לתחייה.
המיצב "Swing" של האמנית הפולנייה קאמילה שצ'זנוך (Szejnoch) מ-2008, המופיע בטמבלר "alecshao", הוא למעשה נדנדה שנתלתה על אנדרטת זיכרון סובייטית בוורשה. שצ'זנוך בנתה גשר בין עבר להווה כאשר שינתה את הפונקציה של המונומנט ההיסטורי. היא הוסיפה שכבה עכשווית שאינה קשורה למטרה שלשמה נוצר פסל הברונזה העצום בגודלו, שכעת מנוגד לאדם הקטן המתנדנד במשחקיות בקצהו. המשטר הקומוניסטי אולי נפל ב-89' אך שרידי דיכויו קיימים עוד במרחב. ואולם, השובבות שבעבודתה של שצ'זנוך מעידה על החיוניות שלה ועל הלידה מחדש של האינדיבידואל שיצא מצילו של המשטר.
עבודה נוספת שטומנת בחובה את רעיון ההתמוטטות והתאוששות היא "The Unbearable Lightness", של האמן הסלובקי תומס ליברטיני (Libertiny) מ-2010, שמופיעה גם היא בטמבלר "alecshao". הפסל אולי מאזכר את הצליבה של ישו, את מותו של המשיח הנוצרי, אך עצם עשייתו מסמלת במידה רבה את הגאולה, את הלידה מחדש.
למעלה מ-40 אלף דבורים יצרניות הן אלה שהפיקו את חלת הדבש שמקיפה את הדמות ולמעשה יוצרת את הפסל עצמו. סבלה של הדמות שבמותה בייסורים כיפרה על עוונות המין האנושי כולו מוכפל בסבל שגורמות הדבורים בעקיצתן לעומת הדבש, מתיקות החיים, שהן מייצרות.
פסל השעווה "Pastorale" של האמנית הבריטית רבקה סטיבנסון (Stevenson) מ-2006, המופיע גם הוא בטמבלר "alecshao", מציג את הזוועה מצד אחד, ואת זרעי הצמיחה שנובטים בה מן הצד השני. ראש הבהמה הכרות כמו שותת דם, אך מבט נוסף, מזווית אחרת, מגלה כי האיברים הפנימיים הם למעשה ורדים אדומים חושניים. הפסטורליות המרומזת בשם הפסל נדמית צינית תחילה, אך למעשה האובייקט המפוסל חושף משהו מן היופי שבטבע שכרוך באופן בלתי נפרד בקטל שבו. הצמיחה של הפרחים מתוך ראש החיה המתה היא מעין וריאציה על מיתוס עוף החול, שמכלה את עצמו וקם לתחייה מחדש מן האפר. כך במקרה הספציפי הזה המוות הוליד מתוכו לבלוב.
התמוטטות אחרת שזכתה להתייחסות באמנות היא זו של מוסד העבדות בארצות הברית. האמנית האפרו-אמריקאית קארה ווקר משתמשת בחיתוכי נייר ומשחקי צלליות כדי ליצור איורים תמימים למראה, אך למעשה כאלה שמחביאים אלימות זוועתית. הנרטיבים של ווקר, אלימים ככל שיהיו, מחזירים איזשהו כבוד אבוד להיסטוריה של אלה שאיש לא רצה לשמוע במקרה הטוב, או מחק במכוון במקרה הרווח.
ואולם במקרה זה התחיה אינה רק בתוצר האמנותי אלא מגולמת גם באמנית עצמה. אשה, אפרו-אמריקאית, המסוגלת להשמיע את קולה ולהציג בתחכום ובערמומיות את מה שהפוליטיקלי קורקט מנסה להסתיר.