פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פול מקרטני בן 70: התקופה המופרעת של המלחין הענק

      תחת השפעת סמים קלים ורוח החופש, סר פול מקרטני יצר את העתיד באלבום "Mccartney ii" שנכשל מסחרית אבל עשה היסטוריה. איל רוב חוזר אליו לרגל יום הולדתו ה-70

      לרגל ההוצאה המחודשת של “McCartney II” של פול מקרטני, האלבום המהפכני והדי נשכח (1980) בקורפוס היצירה של מי שנחשב, במידה רבה של צדק, למלחין הגדול של המאה ה-20, מגזין אנגלי פנה למוזיקאים ודי ג'ייז בולטים שהכי נחשב לאהוב כרגע (ארול אלקן, ניו יאנג פוני קלאב, גראף רייס ואחרים) כדי שיפנו לאיש את השאלה שתמיד סיקרנה אותם לגבי האלבום הזה.

      אלכסיס טיילור מהוט צי'פ התוודה כי "Check My Machine" היה השיר שהכי אהב לרקוד איתו בסלון בגיל 5, ושגילה את האלבום כולו רק לפני כעשור ומאז הוא אחד האלבומים האהובים עליו בכל הזמנים. הוא תהה לגבי הגרוב של השיר הזה, שהוא כמעט רגאיי אבל באותו זמן משהו אחר ושונה שהוא רק השיר הזה ושאל מהיכן מקרטני סימפל את הקולות. מקרטני ענה לו שאין כאן סימפולים אלא פשוט הוא היה צריך לשיר מהתחלה עד הסוף את כל החלקים בשיר שבגרסתו המקורית הוא שמונה דקות. "'צ'ק מיי מאשין' הוא רק אני באולפן. התיפוף הוא אמיתי והשירה גם כן. אולד סקול, הא? אבל מצד שני לא שום סקול אחר באותה תקופה, ככה עשינו את זה, אז אני מניח שאנחנו פשוט המצאנו את הניו סקול".

      היום, מבעד למעמד המיתי, מהאינרציה של עוד גרסה בלתי נגמרת של "היי ג'וד" בהופעה ומתקפת זמן סוכר בלתי נגמרת מצדם של כל שירי הביטלס שאתם מכירים לצד אלבומי סטארבאקס, קשה לאתר את מקרטני המהפכן, הסטלן ופורץ הדרך; זה שאיתגר ב-1980 את מעריצי הביטלס וכנראה גם ביאס להם את התחת עם האלבום המשוגע, המוזר והיפהפה הזה. אלבום שהיה אחד מכשלונותיו המסחריים הגדולים ובדומה לכשלונות אחרים כאלו, הקדים, בערך בשלושים שנה את זמנו.

      רק כשמקרטני מקדים את זמנו הוא מבשר, כמעט באגביות, על בואם של יותר מדי ז'אנרים וכיוונים מוזיקליים שמטרידים את מנוחת הבלוגר החביב עליכם כיום וגורמים לו להתנשף בהתרגשות. דיסקו, קראוט, סינת-פופ, דאב, רגאיי מסונתז, פופ בלארי, לאו-פיי, דראם'נ'בייס, נו פ'אנק וניו ווייב שוכבים פה בערמה על הדשא ומעלים עשן אחד עם השני. יותר מיצירה שלמה וקוהרנטית – והוא לא – האלבום הוא צוהר לנקודה קריטית בזמן של המוזיקה הפופולרית; מבעדו אפשר לדפדף בשקט ובנחת ולשמוע את ספר הסקיצות של גאון מוזיקלי שמקבל את הגנבה מהטכנולוגיה החדשה (סינתיסייזרים וסיקוונסרים) ונותן לה להוציא אותו למסע קסם מסתורי.

      עטיפת האלבום Mccartney ii של פול מקרטני (סריקה)
      איזה מבט, יא אללה. עטיפת "מקרטני ii" (צילום: סריקה)

      קצת היסטוריה: מקרטני הגיע לאלבום הזה לאחר שפירק את להקתו השנייה Wings וישב תשעה ימים בכלא על החזקת מריחואנה. הוא כנראה הסתדר על חומר בן אלף זונות והוריד את מה ששלושים שנה אחר כך יקבל את הכינוי "אלבום חדר השינה" הראשון שלו, וכנראה גם אחד מהטובים בהיסטוריה. הוא מנגן בכל הכלים, רחוק מהלחץ של אולפנים מיתולוגיים ויקרים וכל הבוג'ארס המכביד הזה שהולך איתך בכל שנייה מהיום במידה וקוראים לך פול מקרטני, ופשוט השתולל.

      כמו ילד בחנות צעצועים, מקרטני נגנב לגמרי מהסינטיסייזרים החדשים שקנה לו ולמד אותם. למזלנו הוא לחץ על כפתור ההקלטה תוך כדי. לאלבום היו שני להיטים, מינורים ביחס לאלו הרגילים של מקרטני. "Coming Up" שהוא סוכריית דיסקו מהסוג שג'יימס מרפי אוהב לשים בכיס לפני שהוא עולה למטוס מוכסף, ו-"Waterfalls" בלדת מקרטני רומנטית ומפרקת, בית ספר לרגש, שעל הדרך קיבלה שיכתוב עדכני על ידי Orgenized Noize כשהפיקו ל-TLC את להיטן הגדול ביותר ב- 94'.

      השגעת האמיתית של האלבום הזה מתפזרת בין שתי נקודות הקיצון הללו. מחד, כפי שמקרטני העיד בעצמו, השפעות האקסננטריות הציניות של Talking Heads (דיוויד ביירן היה האמן החביב עליו אז) ומאידך הרומנטיקה המזוהה כל כך עם האיש. מתוכן בחרתי ארבעה שירים, כל אחד מהם מאסטרפיס בפני עצמו שזורק את הראש ליותר מדי כיווני התייחסות, כפי שרק פופ אמיתי ופורץ דרך יכול לעשות. באלבום הזה מקרטני עומד בשורה אחת עם בריאן אינו של "Here Come the Warm Jets", אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק והרפתקאות "Low" של דייויד בואי – אמנות פופ גבוהה שמשכילה לשלב חדשנות מהפכנית ופורצת דרך ולהפכה בשיר או אלבום למוכרת על השמיעה הראשונה רק מהטעם שבחיים לא שמעת כזה דבר לפני כן.

      פול מקרטני (GettyImages , David Harris)
      מי היה מאמין שדווקא הוא יעשה מוזיקה שכזו. מקרטני, 1980 (צילום: אימג'בנק - GettyImages)

      "Temporary Secretary" הוא שיר סינת-פופ מושלם. מילים על גבול הפיגור והגאונות, הגשה מחויכת אך מרוחקת, המולה מאוד מאורגנת של ביטים, לופים ופזמון שלא משאיר אותך עומד; זו אווירה של מסיבה שקשה לאמוד אותה בסקירה חטופה, אלא כזו שמתגלה רובד אחר רובד, חדר אחר חדר, ביט אחרי ביט. כמויות הרי-אדיטים שנעשו לשיר הזה, יחד עם חזרה מסוימת לאסטיקה שמקרטני משרטט את הבלו פרינט שלה, רק מעגנים אותו עוד יותר לכאן ולעכשיו. יש לשיר הזה סטלה חמקמקה, שבורחת לך מבין האצבעות אך עדיין מספיק נעימה כדי שתמשיך לרדוף אחריה עד שזה נגמר רק כדי לעשות זאת שוב מההתחלה. מהטארקים האלו שצובעים באופוריה (כן יש כזה צבע בלילה) כשדי ג'יי מוריד את השיר הזה ברגע הנכון, אתה אוהב. פשוט אוהב. וממשיך לרקוד עם חיוך בעיניים.

      מבין שני קטעי הקראוט הלא הגיוניים שיש כאן, "Frozen Jap" יכול בקלות להיחשד ככזה שנעשה בברוקלין 2012 ולא באנגליה של 1980. תופים מתנפצים אל תוך קירות ריוורב, מחיאות כפיים שמרווחות את הספייס בין התופים לאלו של מכונות התופים וקלידים ציניים ומעושנים; זו מלודיה שהמקבילה הוויזואלית שלה היא מישהי מאד רזה, לבנה עד סינוור שלובשת גולף שחור וצמוד שמסתיר זרועות מקועקעות ופשוט בוהה בך עד כדי חוסר נוחות עם סיגריה שלא מסתיימת. יותר מדי קול הקטע הזה. בגרסתו הארוכה יותר (מהדורת הרי אישיו עושה יופי של חסד לאלבום הזה) זה נמשך שש דקות, הכי לא מקרטניות שיש. אבל כאמור זה הוא. על כל הכלים ובכל האלבום הזה.

      תסמכו על אלקסיס טיילור, מר שועל המהולל של הפופ ב-2012 שידע לשים את האצבע על היהלום של האלבום. Check My" Machine",כך האגדה מספרת, הוא השיר הראשון שמקרטני כתב שנייה אחרי שהוציא את הסינתיסייזרים מהקרטונים. כאן הוא יכול להעביר שיעורים בחקר החלל גם למדעני הדאב הג'מייקנים המדופלמים, איך לשלב את הבאס עם קולות בפיץ' גבוה בשמיים של דיליי. פשוט שיר שלא נגמר, כזה שעובד בראשוניות שלו על ילדים (הבס וכמובן המשפט החוזר) ומאידך יכול ללוות כל בליין קרוע עיניים ואוזניים בדרך מסוף של מסיבה אל התחלה של החלק הבא, זה בבית. זה דאב, זה ספייס מיוזיק, זה התחלה של זריחה באלרית, לעזאזל זה אחד הקטעים הטובים ששמעתי בימי חיי. מקרטני צולל כאן לתהומות אפלות וצבעוניות שהרבה מאוד אנשים שנחשבים יותר מסוכנים והרפקתנים ממנו לא היו בכלל מעיזים להכניס אצבע לבפנים. הוא עושה את זה בקלילות של חיוך של חתול צ'שייר ענקי.

      גרסת הרי-אדיט:

      "Darkroom" הוא מה שהוא ורחוק מזה, הוא בדיוק המראה שלו. סוג של קפסולה מרוכזת שיכולה לפרק, להרים, להוריד לפתוח, לסגור לכסות ולהשאיר אותך עירום ועריה מול היקום הזה שמסתתר בין ארבע הדקות הלא הגיוניות הללו. זה בדיוק מסוג השירים שמילים מחווירות לעומת הפיתול המוזיקלי הקליידוסקופי שלו. התופים מרפרפים על הלופ הזה של הדראם 'נ' בייס (תיפוף אמיתי, כן), הגיטרה מתעופפת, צנועה שכמותה בכיוון שהסינתיים מכוונים אליו, למעלה ולמטה, בדיוק לשם. הבאס, אלוהים איזה בס, כנראה ליין הבס הכי מסוכן שמקרטני – להזכירכם, אחד מהבסיסטים הטובים אי פעם – הוריד אי פעם. אין דרך לתאר את זה אלא להסתפק במילה תעלומה. מוזיקה של חייזרים. זה השיר הזה, תעלומה שזוכה לכמה וכמה אינטרפטציות, גם על ידי האיש עצמו יחד עםHellraiser תחת השם Twin Freaks.

      גרסת האלבום:

      גרסת Twin Freaks:

      רק אירוני שההיסטוריה שופטת את הסטונז (ומודה, אני אישית אוהב אותם יותר מהביטלס) לחיוב כשאימצו בסבנטיז ובתחילת האייטיז את ההשפעות הג'מייקניות של הרגאי והדאב, ואת מקרטני כרומנטיקן חסר תקנה. הסטונז, מעתיקנים מדופלמים וצינים מקצוענים, שמרו על הפורמולות המסורתיות שלו ורק הלבינו חלקים מסוימים מהן. מקרטני, לעומת זאת, זה שליד קית' ריצ'רדס נחשב לדוד החייכן והטרחן, לוקח את אותן השפעות ועף עליהן ליקומים שגם ריצ'רדס, סטלן העל שהוא, לא יצליח להתאושש מהם. מקרטני פשוט ממציא כאן משהו אחר לחלוטין, משהו שלא היה קיים לפני שהוא עשה אותו, היברידי, משוחרר, ומאוד מאוד הרפקתני. האלבום הזה הוא האצבע המשולשת שלו לפנים של כל אלו שאוהבים לרדת עליו ולרדד לעוד "היי ג'וד" את כל ההרפתקאות המוזיקליות הלא הגיוניות בתפישתן ובאופיין שהאיש הזה הוציא תחת ידיו. וכרגע, גם 32 שנה לאחר יציאתו, "מקרטני 2" הוא עדיין ניו סקול מהניילונים. סו פרש, סו קלין.

      פול מקרטני בן 70: הדיסק המושלם של האגדה - האזינו
      מה אתם חשבתם על האלבום של מקרטני? ספרו לנו בפייסבוק