"הערב, אני נפרד מכל מי שאוהב אותי, תוקע לאויבים שלי, הערב, ואז אני נעלם" (אפגן וויגז, "Crime Scene Part One")
פעם בדור אמן ברמה של גרג דולי מתאהב בישראל וממשיך להגיע אליה ולהיפרד ממנה בכל פעם מחדש, כמו ב-"Crime Scene Part One", השיר שפתח את ההופעה של אפגן וויגז בבארבי בתל אביב. לכאורה, אפשר לחשוב שראינו מדולי הכל: הוא דימם כאן את השירים של ה-Twilight Singers פעמיים וגם פינק ביצור הכלאיים החביב שהיה ה-Gutter Twins, אבל למעשה, רק אחרי ההופעה של אפגן וויגז אפשר היה להבין מה בתוך הרפרטואר שלו הוא הדבר האמיתי, הרגע (ליתר דיוק, הרגעים) שבשבילו אתה יוצא מהבית, נוסע, עומד בתור, מפלס לך דרך, קונה בירה, מתאפק עם הסיגריה, צועק, דופק וחוזר כדי לשמוע את כל השירים שהיו בהופעה בלופ.
בכל פעם שדולי הגיע לישראל הוא נתן את הכי טוב שיש לו: הכריזמה הנשפכת, הקול הבלתי נגמר, התחושה שבדיוק הרגע הוא כתב את "I'm Her Slave". הכאב של דולי נשמע כל כך טרי, שלפעמים לא ברור איך הוא עומד באינטנסיביות של לשיר את הכעס הזה כל ערב. ובכל פעם הוא הגדול ביותר שיש בזמן ובמקום. ואז הוא נעלם.
"זה לא עניין של חרטה, אני אומר את האמת" (אפגן וויגז, "Debonair")
אפגן וויגז היתה להקה לא מוערכת מספיק. היא נבלעה בדור הגראנג' והיתה להקה שמוזיקאים וידענים, שבעידן הטרום-אינטרנט היו הרבה פחות חשובים, אהבו להעריץ. הם ידעו להתחבר לכאוס ואובדן השליטה שיש באפגן וויגז וגם בכתיבה הכה מיוחדת של דולי, חושפנית אבל לא מציצנית, כנה עד העצם אבל נטולת קלישאות באופן כמעט דתי. השנים האחרונות הן הזמן של להקות כמו אפגן וויגז לקבל את המגיע להן, למשל חום אמיתי ומרגש מהקהל הישראלי שהתחרפן מ-"Uptown Again" ולא ידע את נפשו ב-"Gentleman".
החיבור בין דולי לקהל הישראלי לא נובע רק מאיכות המוזיקה של אפגן וויגז להקות גדולות ממנה כבר היו פה ונתנו הופעות מצוינות; דולי הוא אדם פתוח להחריד שאלמנט הדוגרי ביצירה שלו משתלב היטב עם הכפתור הפתוח בחולצה שלנו בחודשי הקיץ. הרוקנרול שלו לא שכלתני ומתמטי, אלא מתפרץ ומשתפך. דולי, במובן מסוים, הוא סוג של צבר משודרג: קוצני מבחוץ ורגיש להדהים מבפנים, עם יכולת שמשתווה לגודלי הכותבים בניסוח הניואנסים של מערכות יחסים והכאב שבהן.
בלייב, הגבריות המקסימה של דולי גדלה ומתעצמת מרגע לרגע, בחיזוק של שלוש גיטרות ומתופף רוצח: כל פתיחה מושפעת מדה אדג' של U2 והארדקור-Pאנק, כל סי-פארט הוא מעבר מדהים בין סבל וגאולה, כל סיום הוא מעבר לרגע לא פחות חשוב אחר בהופעה. כשהגיע "Debonair", ברצף מושלם אחרי "66", ריחות של זיעה ומלח התערבבו לגמרי ודולי רק היה צריך לנשוף קלות על המיקרופון כדי לפרק את הרצפה של הבארבי. במקום, הוא שאג.
"אל תבטיחי את מה שאת לא יכולה לקיים" (אפגן וויגז, "Fountain And Fairfax")
אנחנו כבר לא מצפים לכלום מאף אחד: מהמנהיגים שלנו לספק לנו חיים טובים יותר, מהחברים שלנו לתמוך בנו, מהאינסטלטורים לבוא בזמן. גם מהאמנים שלנו הפסקנו לבקש את כל מה שמלכתחילה שם אותם בעמדת הכוח המתבקשת לעומתנו, הצופים שמבקשים מהם השראה. קל לנו מדי לצרוך את היצירה שלהם, להם קל מדי לבקש הרבה יותר מדי כסף כדי לפצות על כך, והלופ הבלתי נגמר הזה הפך לשגרה מייאשת של חיפוש אובססיבי אחרי משהו טוב, לא מצוין.
אפגן וויגז נתנו בישראל את אחת ההופעות הטובות ביותר שהיו כאן בשנים האחרונות. זה היה המצב גם חמישה שירים לתוך ההופעה, וזה רק גדל והתעצם עד לסופה המטלטל, עם הדרן מכוסח היטב ודולי חד עד לרגע שחתך מהבמה. זה לא קרה רק כי מדובר בלהקה מצוינת, מהגדולות באמת, אלא כי היא תמיד עמדה במילה שלה ומעולם לא הבטיחה משהו שאינה יכולה לקיים. לכאורה, זה אמור להיות סטנדרט, אבל ב-2012 זהו נס וכנראה שאין מילה טובה מזו לתאר עד כמה ההופעה של אפגן וויגז היא כל מה שאתם צריכים כרגע.
אפגן וויגז: גרג דולי בראיון מיוחד לוואלה! תרבות
צפו: אפגן וויגז בהופעה מלאה בפסטיבל פרימוורה 2012
אפגן וויגז בישראל: נהניתם? ספרו לנו בפייסבוק
*אפגן וויגז יופיעו גם הערב (שבת) במועדון הבארבי בתל אביב