זמן "מד מן": האם אתה לבד?

אנו רגילים שפרק הסיום של "מד מן" הוא שיא דרמטי. בעונה הזו השיא הגיע בשני הפרקים הקודמים, והפרק הזה מהורהר הרבה יותר. אבל לפני שנתאכזב, צריך לשים לב למשהו: אצל מתיו ויינר, כל פרק הוא סיפור בפני עצמו, אבל כל הפרקים יחד מרכיבים סיפור נוסף – זה של העונה כולה. את הפרק הזה צריך לראות כזה שבו מסתיימים את הסיפורים שהחלו בפרק הראשון בעונה.

כל דמות עברה תהליכים, ולכולם מכנה משותף אחד: כל דמות ניסתה להשיג דברים שהיא רצתה בהם מאוד. רובן גם הצליחו להשיג זאת. להשיג מה שאתה רוצה אמור להפוך אותך למאושר. אבל איכשהו, כמעט כל הדמויות פחות מאושרות מאשר בתחילת העונה.

הן אינן מאושרות, ומתקשות לסייע לאחרים. הנה שני משפטי מפתח בפרק: הראשון, אותו אומרת מארי לרוג'ר: "אל תבקש ממני לטפל בך". השני נאמר על ידי רבקה, אלמנתו של ליין, לדון, כשהוא מבקר אותה ונותן לה כסף: "אל תחשוב שעשית כאן משהו עבור מישהו מלבד עצמך".

כל אדם לעצמו.

פיט קיבל זמן מסך ארוך והפך לאחת הדמויות המרכזיות בסדרה. בסצינה הראשונה שלו בעונה הזו ראינו אותו עם האוורד ברכבת. מה שנראה כנסיעה חסרת חשיבות הופך בפרק הזה, עם חזרתה של בת' והמכות שהוא חוטף ברכבת, למסגרת הסיפור כולו. והסיפור של פיט טריוויאלי ובנאלי בעליבות ובעצבות שבו: זהו סיפור על גבר עם עבודה מתגמלת, עם בית בפרברים, עם אשה אוהבת, עם מאהבות, עם נסיעה קבועה ברכבת בין הפרברים לעיר, בין האשה לאשה האחרת. יש לו את כל הסיבות להיות מאושר.

בסופו של יום, פיט השיג כמעט כל מה שרצה בו: הסוכנות מתפתחת, מעמדו משמעותי מתמיד, הוא אפילו השיג את הדירה במנהטן שתאפשר לו לחיות את חייו הכפולים. אבל לכל אורך הדרך פיט ביצע דברים מכוערים, ובסופו של יום, האושר רחוק ממנו.

הסצינה בה הוא מבקר את בת', ומגלה שהיא שכחה ממנו היא הזדמנות עבורו, ועבור ויינר, להיות כן עם עצמו. הסיפור שהוא מספר מדוייק עד כאב. משהו דפוק בחיים שלו, וזו הסיבה שיצא להרפתקה שהשאירה אותו מרוקן. אבל בסצינה הזו יש עוד משהו: העובדה שהוא מספר זאת למישהי שלא זוכרת את עברה היא רמז לדון, האבטיפוס של מחיקת העבר. עוד נחזור לזה.

וכך, העונה החלה בנסיעה של אדם שיש לו הכל ברכבת. היא מסתיימת עם אותו אדם שחוטף באותה רכבת מכות, מטאפורה לכך שאין לו באמת כוח. אותו אדם חוזר הביתה בתום אותה נסיעה של עונה שלמה. הפנים של פיט כשטרודי מחבקת אותו אומרים רק דבר אחד: אומללות. והוא לגמרי לבד באומללות הזו.

מייגן היא הדמות השניה שנוכחותה היתה גדולה משחשבנו בעונה הזו. לכל אורך הסדרה הכיוון היה ברור – למעלה. מייגן התחילה כמזכירה, המשיכה כשאשתו של הבוס, הפכה לקופירייטרית ואף הוכיחה את יכולותיה. לבסוף, בצעד אמיץ ויוצא דופן, היא עוזבת הכל ורודפת אחרי החלום שלה.

מייגן היא האשה החדשה, ויש לכך השפעה עצומה על דון. אבל בפרק הזה אנו רואים שלא הכל הולך לפי התכנית. "זה מה שקורה לאדם בעל אספירציות אמנותיות, שאיננו באמת אמן", אומרת אמה. עוד מוקדם לדעת אם זה אכן נכון, או שזהו אתגר שמייגן צריכה להתגבר עליו. בכל מקרה, תוצאת הביניים ברורה: דיכאון. הרצון להשיג את מה שהיא רוצה גורם גם למייגן, בסופו של דבר, להתנהג בצורה לא הולמת: להשתמש בנפוטיזם כדי להתקדם, ולגנוב את התפקיד מחברתה.

בסופו של דבר גם מייגן משיגה את מה שהיא רוצה: היא משתתפת בפרסומת. הישג? יש לבחון זאת ביחס לתחילת העונה: מי שהחלה בעולם הפרסום חוזרת אליו מהצד השני. המעגל שנסגר מרמז שהיא דרכה במקום. וכדאי גם לתהות: האם להופיע בפרסומת זה יותר אמנותי או פחות אמנותי מלהיות הקופירייטר שהגה אותה?

ג'ואן החלה את העונה כאם צעירה שמתמודדת לבד עם תינוק, וחוששת לגורל הג'וב שלה, ואיתו ההערכה העצמית שלה. היא מסיימת את העונה כשותפה, כמי שיושבת על השאלטר של החברה. בתחילת העונה תהיתי האם ג'ואן תהיה אלמנת המלחמה הראשונה בסדרה. מתיו ויינר רקח מהלך גדול בהרבה: ג'ואן היא אם חד הורית, היא ראש התא המשפחתי, גם בלי התירוץ-שאין-שני-לו, הלגיטימי חברתית, של מות הבעל בשדה הקרב.

ג'ואן השיגה הרבה יותר משהיא היתה מעזה לחלום. שותפות, עמדת כוח. אבל אלוהים, מה שהיא עברה בדרך לשם. את מה שמסתתר מתחת לקליפה ההולכת ובוטחת בעצמה היא חושפת בפני דון: "אם רק הייתי נותנת לו את מה שרצה", היא מדברת על ליין. גם כעת, היא בטוחה שהדבר המרכזי שיש לה להציע הוא סקס.

אבל הדבר החשוב ביותר בהתפתחות של ג'ואן הוא גם זה הברור ביותר: האם הצעירה הזו, האשה שמכרה את גופה, הבחורה העצמאית הזו, עושה הכל כשהיא לגמרי לבד.

חזרתה של פגי בפרק הזה נועדה לסיים את הסיפור שלה. ההבטחה של המשרד שנלקחה כמובנת מאליה, עשתה את הצעד האמיץ והמתבקש, וזו תוצאתו: אנו רואים אותה מנהלת גברים במשרד שלה, וצריכה להוביל בעצמה מסע כיבוש של לקוח חשוב.

הדבר המשמעותי ביותר בפרק הוא הפגישה האקראית שלה עם דון בקולנוע. זו שיחה ראשונה בה הם כמעט שווים, שיחה בין קולגות. היא מקבלת ממנו את ברכת הדרך, וזה ממש לא מעט. פגי היא אחת הדמויות הבודדות שאינה פחות מאושרת בסוף העונה לעומת בתחילתה. אבל גם היא נמצאת בחדר במלון לבד, אייב לא נראה מזה זמן. וצריך לזכור את המשפט שאומר לה דון בקולנוע: "אני גאה בך, אבל לא חשבתי שתעשי את זה בלעדי".

גם רוג'ר לא נראה פחות מאושר בסוף העונה הזו. הוא התחיל אותה כשהוא נשוי ג'יין, אך מתחיל למאוס בה, ומסיים אותה כשהוא לבד. רוג'ר גילה את ה-LSD. הוא מחפש שותפים ושותפות למסע, אבל בסופו של דבר, הוא עירום לבדו מול החלון. רוג'ר אינו לא מאושר כיוון שהוא נטול עכבות מוסריות. הוא מתמסר להנאות הקטנות. כמו שאמר בפרק הקודם, הוא פה בשביל הסקס. קשה לנו להעריך דמות כזו. וכהרגלו – הוא תמרור אזהרה לדון.

הסוכנות גם היא השיגה כל מה שהיא רצתה: יש לה חברת תעופה, ויש לה מכונית. "הכסף כל הזמן זורם", אומרת ג'ואן. הם אפילו השיגו סוף סוף את הקומה השניה, שמעולם לא היתה להם. אבל כמו כל השותפים בה, האם היא מקום טוב יותר? האם החלקים המרכיבים אותה מאושרים יותר?

השותפים עולים לראות את המשרד החדש. הם מביטים החוצה אל הנוף, ונוף הוא מוטיב חוזר בפרק הזה. הנוף הוא המבט קדימה, הוא יכול להיות תקווה, והוא יכול להיות נחמה זמנית מול כל הסחי. "לפחות יש לי נוף כמו לדון", אומר פיט בחלל המשרד החדש. "אני מכירה רופא שיניים, בקומה העליונה של בניין קרייזלר", אומרת ג'ואן לדון, "לפחות תהנה מהנוף". רוג'ר, מסטול על LSD, מביט ערום בנוף, וגם פגי מסיטה את הווילון בנסיעת העסקים הראשונה שלה – ורואה שני כלבים מזדיינים.

דקות הסיום של הפרק הם מופת של טלוויזיה. ישנה התמונה, שתהפוך ודאי לאייקון, בה חמשת השותפים עומדים מול החלונות, עם הגב למצלמה. כל אחד מהם מספיק רחוק מהשני כדי שלא נחשוב שהם יחד. ואז אנו רואים רצף של תמונות: פגי בחדר המלון, רוג'ר מביט עירום, פיט מאזין למוזיקה, דון לבדו בבר. יש דבר אחד משותף לכל הסצינות האלה: כל אדם לעצמו.

בסוף, אתם כבר יודעים, הכל מתנקז לדון. דון הוא מטאפורה לסוכנות, וכל דמות בעונה בכלל ובפרק בפרט, משליכה עליו. הוא החל את העונה נשוי ומאושר, עד כדי כך שאיבד את העוקץ. מתיו ויינר אמר השבוע בראיון: "דון רוצה להתחיל מחדש עם מייגן. הרעננות שלה, העובדה שהיא האשה החדשה, קסמה לו. אבל קשה לו לקבל שיש לה רצונות משלה. הרעיון הזה של 'שתי נשמות מתאחדות' קשה מאוד לדון, כשהוא מבין שהוא אחת מהנשמות האלו".

דון, כהרגלו, מנסה להתחיל מחדש מאפס. למחוק את העבר. במובן הזה, מחיקת הזיכרון שעוברת בת' מזכירה אותו, ולכן חלק מדבריו של פיט באותו מונולוג רלוונטיים לגביו: "הוא חשב שההתבגרות שלו שווה משהו, שהוא יודע דברים שצעירים לא יודעים. הנישואים הם תחבושת זמנית על פצע פתוח". כך גם דון.

לאורך כל הפרק מלווים את דון שני דברים: ראשית, הוא שב ורואה את אחיו אדם ויטמן, שהתאבד לאחר שדון סירב להיות איתו בקשר. אין ספק שההתאבדות של ליין מעלה באוב את אחיו, אבל העניין פה עמוק יותר. הדבר השני שמלווה את דון הוא כאב השיניים. הוא הזניח אותו, כשם שהזניח את הפצע בפתוח בנשמתו. כשהוא מורדם, הוא הוזה את אדם אומר לו: "זו לא השן רקובה, זה אתה". כמו השן, הגיע הזמן לטפל בפצע, לעקור אותו, לא להתעלם ממנו.

מה שהשתנה בחייו של דון היא מייגן. היא הסיבה לכך שלא תיפקד בעבודה. היא הניסיון לוותר על עצמו, על הלבד, למען ה"יחד". האם היא תחבושת זמנית, או תרופה אמיתית לפצע המדמם הפנימי שלו? האם הוא מסוגל לכך?

בהתחלה הוא מושפע ממה שאומרת לו מארי: שלמייגן אין באמת כישרון, ושעליו לאסוף את שבריה כשהיא תתפכח מהחלום. האי מציעה לו להפוך את מייגן לבטי 2. אבל אז הוא פוגש את פגי, היא גורמת לו להבין שהוא לא עמד שם לצידה. בסצינה מופלאה, מהפנטת, הוא מביט באודישן של מייגן, ומחליט לעזור לה לקבל את התפקיד. זוהי בחירה ראויה, אבל הצפיה הזו בסרט היא גם צפיה שלו בחיים שלו מהצד. הוא מביט בה בריחוק.

וכך אנחנו מגיעים לסצינה האחרונה. הרגע מייגן היתה נוכחת על המסך. דון עוזב את הסט ומגיע לבר, לבד. הוא מזמין "אולד פאשנד". בחורה יפה ניגשת אליו ומתחילה איתו. האם זוהי חזרתו של דון הישן? ויינר לא ייתן לנו תשובה אלא בעונה הבאה. והכל תלוי בדרך שבה דון עונה לשאלה ששואלת אותו הבחורה:

האם אתה לבד?

• הסיגריות של פיליפ מוריס שפגי אמורה לפרסם, הן, ככל הנראה "וירג'יניה סלים", מותג שהשיקה חברת הטבק הענקית ב-1968, וכוון לנשים קרייריסטיות, עם הסלוגן: You've Come a Long Way, Baby. אין מתאימה מפגי להגדרה הזו.

• שם הפרק, The Phantom, מתייחס למשפט שאומרת מארי על בתה מייגן: "את רודפת אחרי רוחות רפאים". רוח הרפאים היא החלום, וכל אחת מדמויות הסדרה רודפת אחר חלום, ונותרת בלתי מסופקת. אבל הכוונה ברוח הרפאים היא גם לדמותו של אדם שרודפת אחרי דון, וגם לליין, שנוכח בפרק: בישיבת השותפים הכסא שלו ריק, איש לא רוצה לעבור למשרד שלו, ודון מבקר את רבקה, אלמנתו. הוא נוכח בפרק, אבל לכל אורכו, שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת.

• הפרק עמוס באזכורים, בעיקר לפרקים קודמים של "מד מן". דון הצופה בסרט של מייגן, מזכיר את דון הצופה בקרוסלת השקופיות שלו ושל בטי בסוף העונה הראשונה. צילום אותה סצינה בה רואים את דון מאחור כשהוא יושב, מזכיר את הפוסטר של הסדרה. דבריה של רבקה לדון ("לא עזרת לאיש מלבד עצמך") מזכירים את מה שאומרת לו אחותה של אנה כשהוא מציע לה כסף: "אתה רק איש עם צ'ק". והסצינה בה הלקוח "טופז" אינו מרוצה ושואל היכן פגי, מתקשרת עם אחד הפרקים האחרונים בעונה הקודמת. אז היתה זו פגי שהשיגה לחברה את טופז כלקוח וכאוויר לנשימה. עכשיו אנו מבינים כמה היא תחסר.

• אי אפשר להתעלם מהאזכור הבולט של סרטי ג'יימס בונד. פגי ודון צופים בסרט במהלך הפרק. זהו "קזינו רויאל", סאטירה על ג'יימס בונד שנעשתה ב-1967, וגם אחד מספריו של איאן פלמינג וסרט ג'יימס בונד רגיל מ-2006. ולאורך כל הסצינה האחרונה דון מתנהג כג'יימס בונד, בתנועות, בישיבה על הבר, כשברקע מתנגן שיר ג'יימס בונד הידוע ביותר: "אתה חי רק פעמיים" של ננסי סינטרה, שהיה שיר הנושא של אותו הסרט שיצא גם הוא, ב-1967. למה ג'יימס בונד? אתם מוזמנים לענות בעצמכם.

זמן"מד מן": כל הפוסטים בבלוג של גדי להב
"מד מן": מה חשבתם על העונה החמישית? ספרו לנו בפייסבוק

"מד מן" משודרת ב-HOT 3.