ילדי "7 אפ" כבר בני 56 והם מביאים עימם תקווה

ב-1964, הרבה מאוד שנים לפני שעל הטלוויזיה השתלט גל הריאליטי, התחיל בבריטניה פרויקט תיעודי עם נקודת פתיחה מעניינת. "7 אפ" קיבץ 14 ילדים בריטים ממעמדות שונים ובעלי נתוני פתיחה מגוונים לחיים, כאשר האלמנט המשותף היחידי ביניהם הוא שכולם היו בני שבע. "למה אספנו את הילדים האלו יחד? כיוון שאנחנו רוצים לקבל הצצה אל אנגליה בשנת 2000. מנהיג איגוד העובדים, ואיש העסקים של שנת 2000 הם עכשיו בני שבע". כך נאמר בקריינות הדרמטית של התוכנית.

בתוכנית הראשונה, נלקחו הילדים להעביר יחד יום שלם בגן חיות ומעבר לכך הם נשאלו ביחידות ובקבוצות כמה שאלות תמימות לחלוטין למראית עין, שחשפו לא מעט על בריטניה השמרנית, מכורסמת תודעת המעמדות, הקפיטליסטית וחסרת הסובלנות לכל מי שאינו בריטי שורשי, לבן, ממעמד בינוני גבוה לכל הפחות. לא רק על הממלכה המפולגת שאלו ב"7 אפ", כל אחד מהזאטוטים קיבל פרופיל מצולם וערוך לעילא שלא כלל כמעט את משפחתו או סביבתו, והתמקד אך ורק בו – ברצונותיו, שאיפותיו, פחדיו, תחביביו ובאיך שהוא תופס את חייו ואת עתידו. "תן לי ילד בן שבע, ואראה לך את האדם", היה המוטו של התוכנית שהפך להיות סימבולי וטעון משמעות ככל שהשנים חלפו.

בכל שבע שנים חזר מייקל אפטד – אשר בתוכנית הראשונה היה רק בן 23 ושימש כתחקירן שאיתר ובחר את הילדים בסדרה, ורק לאחר מכן הפך לבמאי שלה – אל הילדים שבגרו והקימו משפחות משלהם. בעידן התיעוד האובססיבי והאקססיבי שאנו חיים בו היום, זה נראה כמעט מובן מאליו שלאדם יהיו עדויות מצולמות מכל שלב בחייו, אבל ב-1964 זה היה בלתי נתפס כמעט שהילדים האנונימיים האלו, חלקם ילדי בית יתומים או ילדי עניים, יקבלו את מידת החשיפה ותשומת הלב הזו.

"7 אפ" הפכה להצלחה שגם צברה יותר ויותר משקל, עומק ועניין ככל שהמתועדים התבגרו. חלק מהנבואות הגשימו את עצמן באופנים מופלאים ומשונים – ניק, הילד בן השבע שגדל בחווה חקלאית מבודדת אומר בפרק הראשון שכשיגדל הוא יהפוך את העולם ליהלום; ובהמשך חייו הוא עסק בפיזיקה גרעינית. ברוס, ילד הפנימיות האמיד הרגיש והמחונך להפליא אומר שהוא משתוקק לפגוש את אביו המנוכר, ובגיל 56 הוא משקיע הרבה ממרצו וזמנו כדי לייצר לילדיו שלו דמות אבהית נוכחת ומגוננת.

השנה, חזר מייקל אפטד, עכשיו בן 71, למושאי התיעוד שלו שמלאו להם 56 שנים. מי שעקב אחר הפרויקט בכל פרקיו, לא יכול שלא להתרגש מהמפגש המחודש עם מי שלמדנו להכיר מאז היו ילדים. "7 אפ" מייצרת אצל הצופה, מלבד השתאות כלפי החיים ומסלוליהם – המפתיעים והצפויים מראש כמעט בו זמנית – חיבה עצומה למושאי התיעוד שלה. הם מעין קרובי משפחה שפוגשים לעיתים רחוקות, אבל הלב תמיד יתרחב מהמפגש עימם.

היום בגיל 56, משתתפי "7 אפ" כבר עשו את המעבר מהמאה ה-20 למאה ה-21; הם חיים בעולם של מיילים וסמרטפונים, של טלוויזיה רב ערוצית בצבע כמובן, ועדיין אפשר לראות בפניהם את הילדים בני השבע שהיו. יותר מאשר סתם מפגש עם אדם בשנות החמישים לחייו, המפגש עם ילדי "7 אפ" שבגרו ונחבטו, הצטלקו וקמו שוב על רגליהם הוא כזה שמעורר מידה מסוימת של חרדה. כצופה שבלע את כל שנות חייהם במקוצר, אתה מבקש לעצמך מסר, שביב של תקווה.

ו"56 אפ" הוא מסמך מעורר תקווה – השנים היטיבו כמעט עם כל המתועדים. באורח נס איש מהם לא נהרג או חלה מאוד או כל דבר נורא אחר שהחיים מביאים עימם באופן טבעי. הרגישויות, המצוקות והחרדות שלהם כשהיו בני 14 או 21 היטשטשו והתעצבו, ורובם נראים דווקא כאילו השנים ריככו אותם והעניקו להם כלים ופרספקטיבה טובים יותר לחיים מאלו שהיו להם. גם הילדים מ"משפחות הרוסות" – כלומר, חד הוריות או עניות מכדי לפרנס, הצליחו ליצור לעצמם מסגרות שלמות ותומכות בהמשך חייהם. לא כולם הגשימו את חלומותיהם, לא כולם הצליחו באופן יוצא מן הכלל, זהו פחות או יותר הממוצע הבריטי של שנות האלפיים.

אין מסר, לא יכול להיות מסר בתוכנית כ-"7 אפ", שמושתתת על הכאוס שמגיע מן החיים עצמם. אבל יש בה כמויות עצומות של יופי, כנות ואנושיות. אם זה במערכת היחסים העדינה והסנדקית שנוצרה בין מייקל אפטד הבמאי שמתבונן על מושאיו המצולמים כבר מעל ליובל ברוך ובכבוד; אם זה בקשרים בין המתועדים עצמם שנבעו משותפות הגורל; ואם זה בנחמה הפורתא, שהגיל המתקדם מביא עמו גם ענווה, מודעות עצמית ושלווה. יש לקוות שמייקל אפטד יצליח לחזור גם בעוד שבע שנים ובעוד 14 שנים אל הילדים המצולמים שלו. ולמי שצפה בכל פרקי "7 אפ" ב-yes, אשר בזמנו רכשה את הסדרה לשידור, נשאר להחזיק אצבעות שהפרויקט ישודר מחדש יחד עם שלושת הפרקים החדשים שנוספו לו השנה.

"7 אפ" - האם בגיל 7 באמת אפשר לראות את האדם? שתפו אותנו בפייסבוק