פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "ויקטור ומאשה" של אלונה קמחי סובל ממחסור בהומור, אך עדיין מרגש

      אלונה קמחי מייצגת היטב חוויות של הגירה וזרות ב"ויקטור ומאשה", אך ההימנעות שלה מכל הומור מכבידה על הספר המרגש

      הגירה היא אף פעם לא דבר שמסתיים בשדה התעופה החדש, במזוודות מאובקות מהדרך ובחמיצות-מתיקות של הוויתור הראשוני על העבר וקבלת העתיד. אדם מהגר בכל פעם מחדש כשהוא במכולת מול המצרכים הזרים והכיתובים הלא מפוענחים, בכל פעם שמחמיאים לו בהתנשאות על השפה שרכש, בכל פעם שמעברתים את שמו בכוח הצבריות. הגירה וזרות הן חוויה בלתי נגמרת כמעט.

      אלונה קמחי מבינה הגירה, ובטח שמבינה זרות; מלבד האוטוביוגרפיה שלה שמשכה אותה בילדותה מאירופה אל החוד החם והאסייתי שנקרא ישראל, בכל ספריה נשזרו חוויות הזרות, התלישות והאחרו?ת, מספר הביכורים שלה "אני אנסטסיה" דרך "סוזנה הבוכייה" ועד "לילי לה טיגרס". האחרו?ת היא נערה כלואה במרחב גברי מבוגר, צעירה לא יציבה נפשית בעולם שמעריץ נורמליזציה, אישה כבדת גוף שבורחת לקרקסיות. בדרך כלל עסקה קמחי בעיקר בנשים וברצון-דחייה שלהן להיות כמו כולם, ובתפיסת הרעיון שאין 'כולם', שיש רק קווצות של בודדים שמתחברים זה עם זה בהשוואת שריטות וצלקות.

      ב"ויקטור ומאשה" מכניסה קמחי אל המרחב הכמעט כל-נשי שיצרה כסופרת עוד אחר מסוג שונה – נער צעיר, עולה חדש, יתום, בעל מיניות שונה. וכך נוסף גם ויקטור אל מקדש האחרים, התלושים מן הנורמליזציה. ויקטור ומאשה הם אח ואחות שהיגרו יחד עם הוריהם מאוקראינה לישראל באמצע שנות השבעים, וזמן קצר לאחר מכן איבדו אותם בתאונת דרכים קטלנית. לאחר שנותרו לכאורה בודדים לגמרי בעולם, והתחנכו במסגרות שהפרידו ביניהם, מוותרת סבתם הגיורת על עצמאותה וחייה הנוחים ומהגרת גם היא לישראל כדי לאמץ את נכדיה היתומים.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      שנאה-אהבה לצבריות. כריכת הספר "ויקטור ומאשה" (צילום: יח"צ)

      אנו פוגשים את ויקטור, מאשה וקתרין הסבתא הקשישה כאשר הם עומדים על נקודות שונות לחלוטין בגרף ההיקלטות בישראל. ויקטור מהופנט-מאוהב בישראליות ובצברים שלה, הוא רגיש וזריז קליטה, יודע מה מצופה ממנו ולהוט לרצות את סביבתו כדי להיות אחד מכולם, וספציפית להיות כמו נמרוד בכר הצבר היפה. מאשה, אחותו שמבוגרת ממנו רק בשנה וחצי אך הבכורה היא חלק משמעותי מתווי אופייה, היא עיקשת ודווקאית ואת מקומה מוצאת במכוון אצל השוליים החברתיים בתיכון האקסטרני ובקרב עולים חדשים אחרים. מערכת היחסים הסימביוטית בין האחים שמחוברים זה לזה בחבל היתמות העבה שקושר אותם יחד ומעמיד אותם כזוג נגד העולם וכל מה שגזל מהם, היא נקודת הכוח והחולשה הגדולה ביותר שלהם. הם אוהבים זה את זה כמי שעשויים בשר אחד והאהבה הזו היא קארט בלאנש בעיקר בידיה של מאשה העריצה שמרעיפה ולוקחת, מלטפת וסוטרת.

      לצדם של ויקטור ומאשה שמנהלים משא ומתן עם הישראליות, נמצאת קתרין שמרחפת נוגעת לא נוגעת במציאות הזרה, היא מחפשת מובלעת משל עצמה ומוצאת אותה אצל ג'ולייט בעלת המכולת ונכדה האוטיסט שמוציא ממנה רכות נדירה, ובצרפתית אותה לימדה כל השנים, שפת ביניים בין העברית לרוסית שמאפשרת לה לתקשר. דמותה של קתרין מעניינת במיוחד – אשה שאין בה שום דבר טריוויאלי ומצליחה להפתיע את עצמה ואותנו גם כשנדמה שהיא כבר קשישה מכדי להשתנות.

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      נמנעת מהומור, שלא לטובת הספר. אלונה קמחי (צילום: אריאל ון-סטרטן)

      אלונה קמחי משתעשעת עם תפיסות הסוטה והנורמלי – אם זה ביחסים בין משפחתיים, אם זה במיניות הומוסקסואלית שבשנות השבעים נתפסה כמעט רק כסטייה, אם זה במערכת הקודים הנוקשה של מהו ישראלי ומהו זר; אבל ניכר שבפרימת גבולות הסדר יש לה הנאה מיוחדת. "ויקטור ומאשה" הוא ספר שנהנה מהומור פחות ממה שהיה כדאי לו, ודמויותיו מלאות רצינות תהומית כלפי עצמן וכלפי מערכות היחסים שלהן. ההומור האפלולי והצורב ששימש את קמחי בספריה הקודמים, בעיקר "סוזנה הבוכייה" ו"לילי לה טיגרס", נעדר כאשר היא מגיעה להתמודד עם הצעירים הפצועים ויקטור ומאשה – אם מתוך קירבה, אם מתוך חמלה. ההימנעות הזו הופכת את "ויקטור ומאשה" לדחוס וכבד יותר מספריה הקודמים של קמחי, אך עדיין מדובר ברומן יפה, עדין ומעורר הזדהות עבור כל מי (ומי לא?) שחווה בחייו תלישות וניכור לסביבתו.

      ויקטור ומאשה / אלונה קמחי, הוצאת כתר, 363 עמודים