וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

בובי וומאק באלבום חדש שמפריד את הילדים מהגברים

איל רוב

25.6.2012 / 16:54

לבובי וומאק לקח 13 שנה כדי להוציא את "The Bravest Man In The Universe" אבל התוצאה עמוסת סטייל, כנות ומוזיקה טובה

באלבום החדש של בובי וומאק, הראשון שלו מזה 13 שנה, דיימון אלברן וריצ'רד ראסל נותנים את הטייק שלהם על מסורת בריטית ארוכת יומין, שהחלה עוד בימי הנורת'רן סול בסיסקטיז, של גאולת שורדי סול נשכחים מאי המתים.

הבריטים תמיד ידעו יותר טוב מהאמריקאים אילו אוצרות מוזיקליים זרוקים בחצר האחורית והכה לא מתגמלת של האמריקנה, ובניגוד להם, הם יודעים לתת את הריספקט למוזיקאים כשהם עוד בחיים ולא לאחר מותם במהדורה מיוחדת לאספנים וכניסה לאיזה היכל תהילה קולקטיבי.

הרומן של אלברן עם וומאק החל באלבום האחרון של הגורילאז, “פלסטיק ביץ", כשליהק אותו לשני שירים; הראשון, "Stylo", הלהיט הבלתי נשכח והשני הוא תצוגת קול אדירה של אחד מהשורדים הגדולים של הבוגי ווגי הזה. אלברן, שמקטרגיו חסרי הסבלנות פוטרים אותו לעיתים קרובות מדי כדאחקיונר מתפזר, שמר את הנכס המוזיקלי הזה קרוב אליו; יחד עם ראסל, שהוציא את אלבומו האחרון של גיל סקוט הרון (עוד גאולה מאוחרת), הם נתנו לוומאק מתנה ענקית – את ההווה הנכון לעשות את החיבור בין עבר לעתיד. הפיכת המדומיין לממשי, בחיבור מובנה של מסורת הסול המאובקת והנצחית של סם קוק והטמעתה ביד אמן ועם הרבה כבוד אל תוך הצלילים הדיגיטליים העמוקים והצלופחיים של 2012.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה
לא קל לצליחה אבל שווה את ההשקעה. עטיפת האלבום/מערכת וואלה, צילום מסך

ב-"The Bravest Man In The Universe" כל אחד מהשלושה עושה את מה שהוא יודע – הקול ויכולות כתיבת השירים של וומאק, הרגישות למלודיה והיכולת לפרק עם פסנתר של אלברן, והפלנטריום העתידני והמדויק של ראסל – הסימביוזה בין אלו יוצרת חתיכת אלבום שמזכיר כמה מוזיקה יש עוד באגדת הסול הזו. אך לשנייה אין כאן תחושה נוסטלגית של טחינת אותם סיפורי גלורי דייז על בירה אחת יותר מדי; וומאק, השורד המצולק שהוא, זה שעבר כמעט כל מה שאפשר לעבור בעסקי הרוקנרול, לא מפספס את ההזדמנות שאלברן וראסל גלגלו לפתחו ובאצילות נותן להם להוביל אותו בעולם אחר לחלוטין מזה שהיה רגיל להשמיע.

התוצאה היא אלבום שלא קל לצלוח בתחילה את הגיוון שלו, אך לאחר שמפנים (וצריך לפנות לו) זמן מתגלה האיכות וההשקעה. בהשאלה מעולם האופנה מדובר בחתיכת חליפה הוט קוטור, שנשענת על מסורת קלאסית ומטמיעה לתוכה, מבלי רהב ונובורישיות את הקווים של העכשווי תוך שמירה על האי-זמניות ההכרחית. החליפה המוזיקלית הזו נתפרה למידותיו של וומאק, הגיבור הגדול שלו – ויש באלבום הזה ערמות של סטייל, לצד חופנים גדושים של כנות, פגיעות, חרטה ותשוקה.

בחלקו הקטן הוא לופת אותך כבר עם השמיעה הראשונה, כמו שיר הפתיחה הנושא את שם האלבום או "Dayglo Reflection" הדואט הכה קורה עם לנה דל ריי; ובחלקו הארי נדרשות כמה שמיעות, בכל מיני שעות של היום, כדי לקלוט אותו ולצלוח את הטיול בעולמות אחרים שהשלושה גוזרים עלינו. כי זה אלבום של כל מיני שעות ביום כמובן; אך במיוחד בלילה, וומאק, איש שהתעורר לכמה ימים לאחר לילות בלתי מסתיימים, נותן כמה עצות מועילות כמו "Nothing can save Ya", או "If there wasn't something there" שלוקחים את שעת בין הערביים ישר ללב.

כשבכל חודש שחולף, המילה והמושג אלבום הופכים ללא רלבנטיים, זה בדיוק מה שמפריד את הילדים מהגברים, וזה אלבום של גברים. גברים שחטפו על הראש מנשים, מהחיים, מחומרים שהתמכרו אליהם, מעול השנים וקצבת הזמן הצינית שעוד נותרה, גברים שנותרו עומדים. ו-וומאק, ממזר בן ממזרים, נותר כאן עומד, זקוף יותר מאי פעם. תתקרבו, יש לו משהו להגיד לכם.

ועוד בן זונה חכם אחד

קנדריק למאר. Kevin Winter, GettyImages
קנדריק לאמר/GettyImages, Kevin Winter

עוד אחד שאני אישית מחכה לשמוע מה יש לו להגיד הוא קנדריק לאמר. לאמר הוא מהבני זונות האלו שיודעים מה הם רוצים מעצמם ואיך לשמור על עצמם בדרך למימוש הפוטנציאל. הסיבה – הוא די חכם. חכם יותר מהאקשן פיגרז שמייצרים במקסימום דקותיים של תהילה משירים שנכתבו בשתי דקות ונשארים רלבנטיים אולי לשלוש. הוא לא צעצוע של בלוגרים חיוורים ואכולי כאפות שממהרים לאמץ את מי שנראה להם כרגע הכי מסוכן או אידיוט מבין השחורים, אלא אשכרה יש לו מה לומר. וכיום, זה הכי גאנגסטא אשכרה לומר משהו שמשנה למישהו בהיפ הופ. בטח שכשאתה מגיע מקומפטון, חתום אצל הדוקטור, חבר בקולקטיב Black Hippie מקבל פרופס מאגדות חוף מערבי כמו סנופ וגונב את ההצגה בכמה מהאלבומים הטובים ביותר של שנה שעברה. לעזאזל, אפילו מוציא אחד כזה, רק לאייטיונז, Section 80 ועל כל הג'אז הזה הוא חותם בשמו האמיתי.

כי לאמר - שעומד להוציא את אלבומו הבא ממש עוד מעט - הוא, במעט פאתוס, קול האמת. ממשיך דרך, זה שצריך לדחוף את העניינים של ביט, מילה וגישה כמה צעדים קדימה. ליל' ווין, דרייק, דה גיים, באסטה ובערך כל מי שמבין משהו כבר סגר שיר איתו, כי לאמר מביא איתו את הפקטור הנעדר הגדול של בדרני ההיפ הופ ד'היום – אמת. בידור זה מעולה, גוד טיים זה אחלה, אבל בסופו של דבר כדי לזכור מישהו צריך לומר ולעשות משהו, כזה שלא יתחלף בפוסט הבא, כזה שנשאר, נאמר כמו האלבום של דרייק, לפרק זמן ניכר יותר. כזה משמעותי. האלבום של לאמר, "Good Kid in a Mad City", עשוי להיות האלבום הזה, זה שניקח איתנו לשנת 2013 ורחוק מזה. בינתיים לכו אחורה אל המיקסטייפס והאלבום שהוציא, רק כדי לשמוע כמה רחוק האיש מתקדם בכיוון הנכון.

ציפיתם לחדש של בובי וומאק? ספרו לנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully