פסטיבל ירושלים 2012: מה כדאי לראות?

למרות הצגות בכורה של שניים-שלושה סרטים מעולים, התחרות העלילתית המקומית במהדורה הקודמת של הפסטיבל לא היתה מוצלחת. למעשה, כפי שהגדיר זאת אז מישל ריאק, מיושבי חבר השופטים שלה, היא היתה קטסטרופה.

לאחר כל כך הרבה כשלים אמנותיים וניהוליים, אפשר היה לצפות שייקח לתחרות הזו זמן לבנות את עצמה מחדש ולזכות שוב במקומה כאירוע הקולנועי החשוב בישראל. אך זה קורה כבר השנה, ועיר הבירה תהפוך לזירת קרב בין כמה סרטים עלילתיים טריים ומסקרנים. בשנה שעברה, היה די ברור מי ייצאו מירושלים עם הפרסים. הפעם, אין פייבוריטים.

מבין המועמדים השווים בסיכויים שלהם יש שניים שכבר הוקרנו בפסטיבלים בינלאומיים וזכו שם להוקרה – "המשגיחים" של מני יעיש, דרמת פעולה על פנאטיות דתית, ו"שרקייה" של עמי לבנה על גבר בדואי שיוצא להילחם על ביתו ועל הרבה יותר מכך.

שני אלה הם עבודות ביכורים, וזה נכון גם לגבי "אליס" של דנה גולדברג על ההתרחשויות בפנימייה שיקומית, "חיותה וברל" של עמיר מנור על קשישים המתקשים להסתגל לקדמה ו"רוק בקסבה" של יריב הורוביץ המבוסס על החוויות שלו כחייל בשטחים, ולכן יספק לפסטיבל את מנת הסקנדל הפוליטי שאף אירוע תרבותי מקומי אינו שלם בלעדיה.

עם זאת, הפעם נראה כי הסקנדל הגדול של הפסטיבל לא יהיה קשור בעימות בין פלסטינים וישראלים כי אם בזה בין גברים ונשים, והוא מצד "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי. דרמה בוטה ועתירת סקס כוחני זו עוררה תרעומת כבר בהקרנות המוקדמות שלה לחברי האקדמיה הישראלית לקולנוע. כמה מהם טענו כי מדובר בסרט מיזוגני מבחיל, ביקשו להוקיע אותו וכמובן שבעיקר סידרו לו יחסי ציבור מעולים. הקהל שיגיע להקרנות בירושלים בעקבות המומנטום השיווקי הזה יוכל לגלות האם היה משהו בטענות, ובלי קשר לכך, האם בכלל מדובר ביצירה קולנועית שראוי להקדיש לה כאלה אנרגיות.

"רווקה פלוס" הוא אחד משני סרטים בתחרות שהבמאי שלהם אינו טירון – השני הוא "בלדה לאביב הבוכה", הדרמה המוזיקלית של בני תורתי ("כיכר החלומות"), שיש לה ככל הנראה את הפוטנציאל המסחרי הגדול מבין המתחרים.

וגם: כאילו שהתחרות העלילתית הארוכה לא מספקת די אקשן, גם בזו הקצרה יש למה לחכות: בין השאר, יוצגו בה "קרב עיניים" של אורית פוקס מסם שפיגל, זוכה פרס התסריט בפסטיבל הסטודנטים האחרון בתל אביב, ו"רסן" של אתי ציקו מאוניברסיטת תל אביב עצמה, שהוקרן לא מכבר בקאן. נוסף לכך, בין הסטודנטים ישתחלו גם יוצרים בוגרים יותר. בהם, אסף תג'ר, שיציג את "בנו של נהג הרכבות", ומוחמד בכרי שיניח לפתחנו את "טיפות עיניים". יחד עם כל אלה יתחרו על הפרסים 14 סרטים קצרים נוספים, וגם כאן אין פייבוריטים.

בניגוד לגזרה העלילתית, התחרות התיעודית המקומית במהדורה הקודמת של הפסטיבל היתה דווקא מן המשובחות. בין השאר, היא הציגה לראשונה את מה שהתגלו בדיעבד כשתיים מן היצירות הדוקמנטריות החשובות והמצליחות שנעשו כאן בשנים האחרונות – "הדירה" ו"שלטון החוק".

יהיה קשה להתעלות לרמה הזו גם השנה, אבל מהדורת 2012 של התחרות התיעודית תנסה לעשות זאת בעזרת מה שמסתמן כמבחר מבטיח של סרטים, ובראשם "חמש מצלמות שבורות" של גיא דויד ועימאד ב?ו?ר?נ?ת על המאבק סביב גדר ההפרדה, שמגיע לירושלים כשבאמתחתו שלל פרסים מפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים, למשל זה של סאנדנס.

מובן שזה אינו הסרט התיעודי היחיד בתחרות שעוסק בכיבוש ובסכסוך. "זבל טוב" של שוש שלם ועדה אושפיז, למשל, עוסק במאבק סביב המזבלה בהר חברון. "שומרי הסף" של דרור מורה, מנגד, מציג שיחות עם ששת ראשי השב"כ האחרונים, והפורמט שלו מציב אותו כמעין תשובה אפשרית של 2012 ל"שלטון החוק".

התשובה של שנה זו ל"הדירה" עשויה להיות "ספורים" של דנה דורון ואוריאל סיני, המביא עדויות של ניצולי שואה מן הרגעים שבהם קועקעו להם מספרים על היד.

חוץ משואה וסכסוך, הפסטיבל השנה גם ייתן ביטוי לאחת התופעות הבולטות בעולם הדוקו המקומי העכשווי: ביוגרפיות של אמנים. וכך, אפשר יהיה לראות את "7 הסלילים של יונה וולך" של יאיר קדר על המשוררת המנוחה, ואת "דב"א – גיבור מקומי" של לוי זיני על דן בן אמוץ. בצד אלה יוקרנו גם ארבעה סרטים נוספים, וסביר להניח כי הם לא רק יגבירו את התחרותיות, אלא יוכיחו שוב עד כמה חזקה התעשייה התיעודית המקומית ומה חבל שערוץ 8 הומת.

וגם: מחוץ לתחרות יוצגו גם כן כמה סרטים עסיסיים ובראשם "פרינדז" של רגב קונטס הסופר-מוכשר. כזכור, מדובר באחד מראשי המחאה החברתית, והוא גם תיעד אותה בזמן אמת ולא היה יכול לבקש עיתוי טוב יותר לחשוף לראשונה את תוצאות התיעוד.

חוץ מהצלחתו לאצור תחרויות מקומיות ברמה גבוהה, בירושלים יכולים לרשום לעצמם הישג נוסף – הם הצליחו להשתלט על תפוח האדמה הלוהט ביותר בעולם הפסטיבלים העכשווי. הכוונה היא ל"חיות הדרום הפראי", שכבר בסאנדנס הוכרז כאחד הסרטים האמריקאים העצמאיים הטובים של השנים האחרונות ומאז הספיק גם לקצור שלל פרסים בקאן. נוסף לכך, מיטב החזאים בארצות הברית מנבאים לו וליוצר שלו, בן צייטלין, מועמדויות בטוחות לאוסקר.

כל המהומה הזו נוצרה סביב סרט המשלב בין ריאליזם לפיוטיות כדי להציג את סיפורה של קהילה בצדדים המרוחקים והלא מוכרים של ארצות הברית. ההערכה כלפיו נדמית מעט מוגזמת, ובכל זאת, בטח על מסך גדול, "חיות הדרום הפראי" הוא חוויה קולנועית חזקה וייחודית.

וגם: חובבי האינדי האמריקאי יתענגו גם על "תביא ת'חומר", שעבר מסלול לדומה לזה של "חיות מהדרום הפראי" – זכייה בפסטיבל אמריקאי עצמאי (SXSW במקרה שלו) ואז הקרנה בקאן. עם זאת, הוא אינו כה מיוחד ומרשים. מה שכן, הבמאי הטירון אדם ליאון מציג פה בצורה חצופה ומרעננת את סיפורם של בני נוער מהברונקס, כך שהתוצאה בהחלט מהנה לצפייה.

הפסטיבל יציג גם סרט אמריקאי נוסף שראוי לתואר "שיחת היום", לפחות של תקשורת הקולנוע הלאומית. במקרה זה, מדובר ביצירה תיעודית: "מלכת ורסאיי" של לורן גרינפילד, שמגישה כאן מעין גרסה קולנועית של "מעושרות" ומתעדת כיצד ניסה מיליארדר בן עמה לבנות את האחוזה המפוארת במדינה. בעל הון זה, דיוויד סיגל, לא אהב את הדרך שבה הוצג בסרט, והגיש תביעת דיבה נגד הבמאית, בה טען בין השאר כי עיוותה את המציאות. לפיכך, הסכסוך המשפטי הזה לא רק מפרנס היטב את מדורי הרכילות של החברה הגבוהה, אלא גם פותח מחדש את הדיון הנצחי – האם הקולנוע התיעודי יכול והאם הוא בכלל צריך לשקף נאמנה את האמת?

וגם: מקרה נוסף בו המציאות יצאה משליטה ויצרה כותרות שהיוצר לא כיוון אליהם מלכתחילה הוא זה של "נשיא האי", פרי עטו של ג'ון שנק. הפעם, מדובר במעקב אחר ניסיונותיו של שליט האיים המלדיביים להשכין דמוקרטיה בארצו ולהציל אותה מאסון אקולוגי. לסרט עצמו יש פואנטה אחת, אך כותרות הסיום מגלות כי ההתרחשויות בתום הצילומים הוציאו ממנה את העוקץ, והן מובילות דווקא לפואנטה אחרת. כל הסיפור הזה מוכיח מחדש באיזה עולם לא יציב אנחנו חיים, ולכן כל מי שמסתקרן איך הוא מתנהל, יצפה בו בעניין.

בשל קרבת התאריכים לפסטיבל קאן, בירושלים לא הספיקו לייבא ממנו את מירב התוצרת של התחרות הרשמית, ובכל זאת יהיו בעיר הבירה סרטים שהתחרו בה, ובהם אחד מן היפים שנראו השנה בריביירה: מדובר ב"בערפל", דרמת מלחמת העולם השנייה של סרגיי לוזניצה, שאינה רק יפהפייה מבחינה אסתטית, אלא גם טומנת בחובה סיפור חזק ושלל שאלות היסטוריות ומוסריות.

אף שהוא נגיש יחסית להיותו סרט בלרוסי איכותי וחמור סבר, "בערפל" עדיין אינו קל במיוחד לצפייה, אבל בשביל מה יש פסטיבלים אם לא כדי להתמודד עם שכמותו?

וגם: מיטיבי הלכת ישמחו לנסות לצעוד בעוד כמה שבילים קולנועיים לא פשוטים, שהפסטיבל יעניק הזדמנות חד-פעמית ככל הנראה לחוות אותם על מסך גדול – למשל, "פאוסט" של אלכסנדר סוקורוב, הזוכה הגדול של פסטיבל ונציה האחרון; "טאבו" של מיגל גומס הפורטוגלי, שנחשב אחד הסרטים הטובים של פסטיבל ברלין האחרון; ו"חור המנעול" של הבמאי הקנדי האקסצנטרי גאי מאדין.

בצד כל הסרטים כבדי הראש, יציג הפסטיבל גם מוצרים קולנועיים קלילים וז'אנרים יותר, מה שלרגע לא ממעיט מבחינתו בערכם האמנותי. הבולט באלה הוא "הפשיטה" האינדונזי, שכפי שכבר כתבנו כאן בכמה הזדמנויות, נחשב אחד מן התוצרים הטובים של עולם האקשן בשנים האחרונות.

הלהיט המפתיע לא יזכה בארץ להפצה מסחרית, כך שזאת הזדמנות לראותו על מסך גדול, ואפשר להתווכח האם הוא מוערך יתר על המידה או לא, אבל דבר אחד בטוח – אם כבר בוחרים לראותו, חובה לעשות זאת בפורמט צפייה כזה.

וגם: להבדיל אלפי הבדלות, חובבי סרטי ז'אנר יוכלו להתענג בפסטיבל גם על "העיתונאי", מלודרמת המתח הטראשית של לי דניאלס ("פרשס"), שכבר פערה הרבה פיות בעת הקרנתה בפסטיבל קאן האחרון הודות לסצינה בה ניקול קידמן משתינה על זאק אפרון. יש סרטים שהם סתם גרועים ויש כאלה שהם כה גרועים עד שכיף לצפות בהם – למרבה המזל, כאן מדובר בסוג השני.

פסטיבל קולנוע מן הסתם מכנס את אלה שהמסך הגדול הוא אהבת חייהם ולכן גומאים בצמא סרטים העוסקים בו באובססיביות. כזה הוא "חדר 237" של רודני אשר, שעינג השנה עכברי סינמטקים בקאן וצפוי לעשות זאת גם בירושלים.

העונג נובע מכך שהוא מציג את שלל התיאוריות והפרשנויות הנוגעות ל"הניצוץ" של סטנלי קובריק, ובכך מוכיח שוב עד כמה הוא סרט הוא טקסט פתוח, שכל אחד יכול להגיד עליו הכל, וזה כמעט תמיד יהיה נכון ולא נכון כמעט באותה מידה.

אמנם "חדר 237" עושה זאת בדרך שלא מיטיבה להפריד בין עיקר ותפל ולכן מעט מתישה, אבל בסך הכל הוא מבדר, מחכים ובעיקר נותן לגיטמציה ועושה חשק להמשיך לקשקש על סרטים.

וגם: אין תלמיד קולנוע שלא צפה כבר בשנת לימודיו הראשונים ב"המסע אל הירח", סרטו הקלאסי של ז'ורז' מלייס שבעצם המציא את ז'אנר המד"ב ולאחרונה גם שימש השראה ל"הוגו" של מרטין סקורסזה. בירושלים תהיה הזדמנות לצפות בגרסה המשוחזרת שלו, המלווה גם בפסקול חלומי פרי עטם של אייר.

בצד הצגות הבכורה, יציג הפסטיבל גם מחווה למיקלאנג'לו אנטוניוני שהלך לעולמו לפני כחמש שנים והותיר אחריו מורשת בלתי נשכחת. בירושלים תינתן הזדמנות נדירה לצפות על מסך גדול בחלק מן המורשת הזו, למשל "ל'אוונטורה", "יצרים", "נקודת זבריסקי" ו"זהות גנובה" – כולם באמת ובתמים מן הגדולים בסרטים שנעשו משנות השישים והלאה. אלה יצירות מופת שהיד רועדת בשעת כתיבה עליהן, והגוף ודאי יחוש צמרמורת בשעת צפייה מחודשת בהן.

וגם: בצד הסרטים של אנטוניוני, יציג הפסטיבל הקרנות מיוחדות של כמה קלאסיקות נוספות – בהם "מרכבות האש", הסרט זוכה האוסקר על נבחרת הריצה הבריטית באולימפיאדת פריז 1924, שאמנם נעשה בדיוק לפני 30 שנה, אבל עדיין יש בו עוצמה. חשוב מכך, אין מתאים ממנו כדי לגשר בין הפסטיבל לאירוע הענק האחר של הקיץ – אולימפיאדת לונדון 2012. אכן, זה הולך להיות חודש קשה, ואין זמן למנוחה - אז למקומות, היכונו, רוצו!

למועדי ושעות הקרנה, הזמנת כרטיסים, מידע על סרטים נוספים שיוקרנו בפסטיבל ובכלל כל פיסת מידע אפשרית על אירוע - כנסו לאתר הרשמי שלו

איזה סרטים אתם הולכים לראות בפסטיבל? ספרו לנו בפייסבוק