הם מ-פ-ח-ד-י-ם

אין לי כוונה לגרוס דיסק של מישהו מהאמנים שביטלו את השתתפותם בערב ההתרמה ל"יש גבול". פשוט לא צרבתי מימי דיסק של אחד האמנים האלה, אם כי ברי סחרוף היה אופציה מסוימת. למרות של"אמנות" של האמנים המסרבים האלה לא היתה נגיעה אליי, הידיעה על הביטול הורידה לי אסימון כסיכום ביניים לאירועי הזמן האחרון (האסימון הקודם היה פרשת יפה ירקוני), המדהימים בכל קנה מידה, ובראשם החוק הגזעני האחרון שמבטיח אדמות ליהודים בלבד. בזמן שמדיניות האפרטהייד מקבלת ביסוס חוקי ומוצהר, האמנים מתעקשים להמשיך לשתוק.

וכשאפילו אמנים תל אביביים צעירים בוחרים להתכחש לזכות הבסיסית שלהם ושל חבריהם שלא לבצע פעולות שהחוקיות וההומאניות שלהן מוטלת בספק גדול, זה מבהיר שוב עד כמה עמוקות המגמות הלאומניות של השנה וחצי האחרונות, כך שיש בהחלט סיבה לדאגה.

כזכור, גם מארגני הרייב נגד הכיבוש (שהמסר שלהם היה מתון יותר) לא הצליחו לרתום לצידם אף די.ג'יי האוס או טראנס מוכר, מה שמשאיר אותנו עם יפה ירקוני, שני תקליטני טקנו ולהקת הארדקור-פאנק אחת כאמנים המרכזיים בארץ שנוקטים עמדה נגד הכיבוש. האמנים שעמדת המוצא שלהם אמורה להיות מחאתית בוחרים דווקא עכשיו לשתוק: מוקי עם המחאה הלא מחויבת של "כולם מדברים על שלום", או נציגי הריינבואו והפסטיבלים של שוטי הנבואה, שאחרי שבדיסק שלהם הביעו עמדה נגד המלחמה, הופיעו במשדר המיוחד של יום העצמאות האחרון בין ברכות של גנרל כזה לראש מוסד אחר, אל מול קהל של מג"בניקים ולוחמים מובחרים מרוצים מעצמם. הם הסתפקו בלשיר שיר להנעמת זמנם של הלוחמים, בלי לומר מילה על האירוע האולטרה-מיליטנטי או על המצב. המראה של שוטי הנבואה הפריקים עם הג'אגלרים והלוליינים שלהם אל מול התפאורה הפאשיסטית של קהל החאקי האחיד ודגלי ישראל, עם קטעי הקישור המיליטריסטיים, אמר הרבה על ישראל הנוכחית ועל האמנים שלה.

כידוע, האמנים המשתמטים סירבו זה אחרי זה כשהועלו חששות כי מי שישתתף באירוע של "יש גבול" יכול לשכוח מהופעות באירועי יום הסטודנט. בינתיים הודיעה אגודת הסטודנטים כי היא דווקא תומכת בחופש הביטוי של האמנים ומגנה את איומי ההחרמה, וכי ארגון הסטודנטים והאקדמאים הוא זה שהודיע כי יחרים את האמנים שישתתפו בעצרת, אבל אסור לשכוח כי היתה זאת דווקא האגודה שהחליטה רק לפני מספר חודשים שלא יעלה על הדעת לאפשר לסטודנטים ערבים לקיים פעילות פוליטית בקמפוסים, כי פעולותיהם של אלה תומכות בשאהידים. האמנים, מכל מקום, נכנעו לאיומים או לפחות לפחדיהם מן הסנקציות הפוטנציאליות, ורובם המכריע נסוג מן ההחלטה להופיע ולהשפיע. אבל מה באמת אפשר לצפות מהם, הרי אפילו הארגון שאמור להגן עליהם ועל זכויותיהם כבר הפך ברוח התקופה לזרוע נוספת של אותה הוויה גזענית לאומנית אמורפית שנמצאת בכל, שכן כזכור אמ"י מיהרו לבטל מיד את ערב ההצדעה לירקוני אחרי הדברים ה"אנטי-פטריוטיים" שהשמיעה.

ובכל זאת, אני מרשה לעצמי לחשוב שהם היו יכולים לבחור אחרת. אביב גפן, שבעצמו בחר שלא לשרת בצבא, היה הראשון לבטל את השתתפותו, ובעקבותיו דהרו השאר. אבל לא רק בגלל זה מקרה גפן הוא המקומם ביותר- אחרי הכל גפן הוא זה עם ההיפי-שיק בשקל, זה שעונד את סמל ה"פיס" בתמונת יחסי הציבור גם בדיסק הנוכחי שלו (הוא בטח חושב שמדובר באמירה נועזת) אבל מגלה בורות מוחלטת בקשר לתנועת הסרבנות למלחמה של התרבות הסיקסטיזית שהוא כה שאב ממנה, לדבריו. "בוקר טוב איראן" כבר מזמן כאן, וגפן הוא מבכירי נגני החצר המלכותייים, שמנעים את זמנם של הגנרלים בין פעולה הירואית כזו לטבח אחר, ועוד בסוף היום מבקש להציג את עצמו כחלק מכוחות האור. קשה לחשוב על דוגמה טובה יותר מגפן לקטנות הקומה והרוח של האמנים כאן, לחוסר המחוייבות לכל אמת פנימית לטובת ההכנסות, לריקבון.

גפן, כמו חבריו הקולגות לזוהר- בן ארצי, ברי סחרוף, מיקה קרני, מיקי שביב והאחרים - בחר לשמר את מעמדו כאמן רווחי, על פני אמירה הומנית חשובה בתקופה חשוכה, שאומרת דבר כל כך פשוט ובסיסי: הזכות לסרב לפקודות שעלולות לכלול רצח של חפים מפשע. הזכות לא לרצוח. העיקר שיהיו הופעות ביום הסטודנט. כבר לקחתם מהם את ההופעות בבמות של יום העצמאות, מה עוד אתם רוצים?

אין לי שום אשליה שהופעה של גפן והאחרים היתה משנה משהו בשביל כלל הציבור. הקסטסרופה כבר כאן, בגיבוי מתלהם של הציבור והתקשורת, ואין לה כל כוונה לעצור לפוס עם כזאת תנופה. הרבה דם ישפריץ לפני שזה יקרה. עד שיחלחל ויהפוך למובילו של תהליך השלום הבא, יכול השמאל להציע בינתיים בעיקר את המשך השמעת הקול השפוי, המשך המחאה על הדברים האבסורדיים והפשעים שמתרחשים כאן יום-יום בנונשלנטיות, כשאפילו ב"הארץ" מחליפים בהדרגה לאבקות כביסה אפקטיביות יותר לשטיפה. האמנים/הסוחרים בחרו להיות לעוד אחד מסמני רוח התקופה: רוח של פחדנות, צביעות, התקפלות, ציניות. ואיך אפשר להאשים אותם בבחירתם: מה הם כבר הפסידו (אמינות? יושר?) לעומת מה שעוד ירוויחו (מספרים שיש תקציב לא קטן לאירוע החגיגי במלאת שנה למבצע הצבאי בג'נין שמתוכנן בימים אלה, בארגון משותף של צה"ל, ארגון הסטודנטים והאקדמאים ואמ"י ובהנחייתם של אפי איתם ומיס לילה קרי).

בנסיונם להיצמד לקונצנזוס ולדבר עם העם "בגובה העיניים" איבדו האמנים את הרלוונטיות שלהם, את היכולת הכל כך בסיסית וחשובה שלהם להגיב למציאות. אמנים שחסרים את היכולת הזאת הם אמנים חסרי חשיבות.