וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

חמש הערות: קללות זה לא הבעיה של הטלוויזיה בישראל

לילך וולך

28.6.2012 / 7:30

בארה"ב הבינו ששפה בוטה ועירום הם חלק מהטלוויזיה והקלו את ההגבלות עליהם. מתי יבינו בישראל שהבעיה שלנו חמורה עוד יותר? חמש הערות על טלוויזיה

מילא קללות, מה יהיה על האנכרוניסטיות?

מדיניות הטלוויזיה לכל המשפחה שנהוגה בארצות הברית, היא מהיותר פוריטניות שקיימות בעולם, והתקנות היבשות קובעות שעד השעה 22:00 אסור לרשתות הממוסדות שאינן כבלים, דהיינו- NBC, ABC, FOX, ו-CBS לשדר שום דבר שיש בו עירום או שפה גסה. על הנייר הכל נשמע אולי הגיוני לחלוטין, אבל התקנות ומדיניות הקנסות לא נבחנו מחדש ולא שונו מאז 1978, וגם סרטים וסדרות מיינסטרימים סבלו מההכללה הגסה של השלכת כולם באותו סל של האסורים לשידור.

בתחילת השבוע החליט סוף סוף בית המשפט העליון בארה"ב לקבל את עתירת גופי השידור הממסדיים ולבטל את הקנסות הדרקוניים שהוטלו עליהם, ופתח פתח חדש – לאו דווקא לעולם טלוויזיוני סוטה ומושחת מוסרית יותר כפי שהאנסטסיות מיכאלי של העולם יחשבו מיד, אלא לכזה שמחובר לעידן ולמקום בו הוא חי ומצליח לשקף אותו באופן ריאליסטי.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
לא בעיית שפה, בעיית מחשבה. מתוך "סברי מרנן"/מערכת וואלה!, צילום מסך

בישראל הטלוויזיה לא סובלת ממחסום פה מהודק מדי, ומבחינת דמיון המודלים הרגולטוריים היא קרובה הרבה יותר לאירופה מאשר לארצות הברית. ישראל כתרבות קיימת ובייצוג הטלוויזיוני שלה מעולם לא אימצה בחום את תרבות הפוליטיקלי קורקט, והבעיה שלנו היא לא בשפה. הבעיה של הטלוויזיה הישראלית המיינסטרימית של הזכייניות היא במחשבה; בהכללה מסוימת, רוב הטלוויזיה הישראלית תקועה בעבר מחשבתי ונמנעת מלעסוק בנושאים הגדולים של הכאן ועכשיו. קל יותר להמשיך לעשות את "סברי מרנן", או עיבודים לסיטקומים אמריקאים כמו "בנות הזהב" או "נשואים פלוס" מאשר להתייחס לאיך ישראלים באמת מדברים, חושבים, אוהבים או עושים סקס; אפילו "2.3 בשבוע" שהיתה אמורה לגאול אותנו מהשממה הזו כשלה. אז האמריקאים הצבועים אולי הדביקו צפצוף מלאכותי בכל פעם שמי מהדמויות אמר 'פאק', אבל אצלנו נמנעים מלהודות שאף אחד כבר לא באמת חי בשכונת חיים.

כשדנה פגשה את הודו - "פרק הסיום של "אננדה"

"אננדה" החזירה את דנה מודן לדרמה הקומית אחרי שכבר פיתחנו געגועים לשפה המיוחדת שלה, לישירות וליובש המסוים של הדרמה שלה שאף פעם לא מאפשר לה להפוך למלודרמה דביקה. מלבד דנה מודן, קייס נאשף ומשה אשכנזי (המצוינים והאמינים לאורך כל הסדרה) היתה גם הודו – הודו האמיתית, הלא נקייה, המצחינה והמבולגנת. שהזמנים בה אינם זמנים וההבטחות בה אינן הבטחות, שבה ברגע אחד אתה מלך וברגע שני זבוב. הודו היא חלק חשוב מ"אננדה", והיא שאיפשרה לה להיות צפויה ולא צפויה בו בזמן, לאבד את הראש לגמרי בגלל אהבה בלתי אפשרית, ולבחור לאבד אותו מחדש גם אחרי התפכחות מכאיבה.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

לראשונה טיפלו בסיבה בגללה חליתי בפיברומיאלגיה ולא בסימפטום

בשיתוף מרכז איריס גייר לטיפול דרך אבחון בגלגל העין
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מתוך "אננדה"/מערכת וואלה!, צילום מסך

פרק הסיום של "אננדה" הוא נקודת המפגש בין דנה מודן וכל מה שאנחנו כבר יודעים על גוף היצירה שלה ובין הודו – האינטימיות הישראלית עוקצנית של מודן, שלא מורחת איי לאב יו'ז בעיניים מצועפות וגשם מזרזף על נשיקות פוטוגניות נמצאת שם; וגם הודו שמאפשרת את הבלתי אפשרי, שנותנת מרחב לחגוג כל רגע כהתחלה של שנה חדשה, שמכשירה זיווגים של קצוות שונים, שנוסכת ממד חלומי על סיומה של סדרה קטנה ומתוקה. כמה כיף שהיה, ושיש מי שיאפשר לסדרה הזו עונה שנייה שהרוויחה ביושר.

דורין אטיאס - טובה במנות קטנות

דורין אטיאס משתפשפת מול המצלמות של גיא פינס מאז 2003 ומחכה שיגיע הרגע שלה. ב"בנות" הלא מספיק מוצלח, היא היתה רק אחת מפאנל, ועכשיו סוף סוף, ב"שעת הדרקון", זהו הדורין אטיאס שואו – בקצב שלה, בשתלטנות שלה, בהומור המחוספס והישיר שלה. "שעת הדרקון" רוצה להיות "משטרת האופנה", ודורין אטיאס להיות משהו שבין הפה המלוכלך של ג'ואן ריברס והקוליות של קלי אוסבורן. לצד אטיאס מבלי לגנוב יותר מדי פוקוס יושבים ג'ייסון דנינו הולט בפוזיציה שלא מוסיפה ולא מחמיאה לו, וסופיה טייב שהוסיפה לעצמה ה' לשם וטייטל חדש ולא מנומק כאושיית אופנה.

דורין אטיאס, כך מסתמן מתוכניות הראשונות של "אשת הדרקון" היא עניין מצוין במנות קטנות, ופחות מזה כשנותנים לה תוכנית שלמה משל עצמה. האנרגיה המתפרצת, הישירות שלה והגחמות האופנתיות שלה חמודות בפינה אצל גיא פינס שמחזיר לה קונטרה ראויה. ב"אשת הדרקון" אטיאס לא מצליחה להחזיק איפוק שלא מוכרח מי שמגיע רק לפינה אבל כן נדרש ממי שמוביל תוכנית, והתוצאה היא בעיקר וולגארית ולא נעימה לצפייה.

"אמא בהמתנה" חושף את האבסורד הישראלי

"אמא בהמתנה" הוא סרט דוקומנטרי שממחיש רק פאן אחד מהחיים באבסורדיסטן – נטשה ויוני פנחס פנו לפונדקאות כדי להביא עוד ילדים בעולם לאחר שנטשה הסכרתית לא יכלה לשאת הריון נוסף. כאשר הן מנסים לחזור מגיאורגיה עם תאומיהם הביולוגיים והמתוקים, מתברר להם שרק יוני מוכר כאב, ואילו נטשה תיאלץ לאמץ את ילדיה שלה – על כל הבירוקרטיה ואבדן הזכויות הכרוכים בכך.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
מדינת ישראל במשפט שלמה. מתוך "אמא בהמתנה"/מערכת וואלה!, צילום מסך

ינון מילס שעקב אחרי המאבק של הזוג, שאף כלל תיפקוד חד הורי במשך כמה חודשים כשנטשה נותרה בגיאורגיה עם התאומים ויוני גידל את בנם בישראל, הצליח ליצור סרט שעל אף ערכו ההפקתי הנמוך והסכנה לטבוע בסבך הבירוקרטיה בעצמו, מצליח להיות מרגש, עדין ולא גוזר קופון על הפרטיות של משפחת פנחס.

"סופר נני" - זבנג וגמרנו?

"סופר נני", גם בעונתה הרביעית, וכנראה שכבר לנצח, תישאר סלע מחלוקת בין אלו הטוענים שמיכל דליות עושה מלאכת קודש מצילת נפשות ובין אלו שלא סובלים שהטלוויזיה מנסה לחנך אותם דרך הצצה לתחתונים של אחרים. האמת, כמו בדרך כלל, היא איפה שהוא באמצע – כבר לא צריך להדהים אותנו שיש הורים שאין להם מושג מה לעשות עם ילדיהם, ושזקוקים לעזרה ולקצת קומון סנס בשביל לדעת לתפעל את אתגר ההורות שנטלו על עצמם. מיכל דליות נמצאת שם כמין מרי פופינס שקופצת לרגע בשביל לטלטל את בני הבית באופן מספיק שיישר אותם ויעלה את הרכבת בחזרה על הפסים.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
איזה ילד צריך שיראו את זה? מתוך "סופר נני"/מערכת וואלה!, צילום מסך

העובדה היא שאלו לא דברים שנעשים תוך שבוע, ושאופוריית ה"הצליח לי" היא דבר שחולף די מהר, ומשם והלאה כל מי שמעוניין להכניס שינויים אמיתיים לחייו יצטרך תמיכה והנחייה קבועה ולא רק מטה קסמים שייגע בקצה אפו. אפשר להאמין למיכל דליות ולכל מסורת הסופר נניז שהיו לפניה בגרסאות מחו"ל שכוונותיהן טהורות בלבד. כל זה טוב ויפה וחשוב ועדיין – הופעת קטינים בטלוויזיה, ועוד בתוכנית שמנציחה את התנהגותם הבעייתית היא לא דבר שאפשר להצדיק בשום אופן.


גם לכם יש הערה על טלוויזיה? שתפו אותנו בפייסבוק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully