פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "מטאטא וסיפורים אחרים": האבסורד שבהגירה לארץ אחרת

      לאוניד פקרובסקי הוא אקדמאי עולה חדש שעובד כשומר בחניון; ספרו "מטאטא וסיפורים אחרים" תופס את האבסורד שבזה, ללא טיפת מרירות

      "נולד בקייב בשנת 1947", מספרת הביוגרפיה המקוצרת על גב "מטאטא וסיפורים אחרים", הקובץ החדש של לאוניד פקרובסקי. "הוא בעל תואר שני בתולדות האמנות... בשנת 1991 עלה עם משפחתו לישראל. סיפוריו ומסותיו מתפרסמים בכתבי עת נחשבים ובעיתונות בשפה הרוסית במוסקבה, קייב, ברלין וישראל". ואז מגיע הפאנץ' שהופך את העסק לקצת פחות צפוי אבל הרבה יותר מסקרן: "הוא מתפרנס מעבודתו כשומר בחניון ומתגורר בבת ים".

      קשה לחשוב על ניגוד אסוציאטיבי בולט יותר מהסיטואציה של פקרובסקי. אחרי הכל, מתי לאחרונה הסתכלתם על השומר בחניון והעליתם את התהייה האם יש לו תואר אקדמאי? סליחה, אולי כדאי לנסח את השאלה קצת אחרת: מתי לאחרונה הסתכלתם בכלל על השומר בחניון? סביר להניח שזה לא קרה יותר מדי, שמלבד לסור לפקודתו לחנות בצמוד לגדר או לשלם את מחיר הכרטיס ביציאה, עיסוקיו של שומר בחניון מעולם לא עניינו אתכם יתר על המידה. אבל פקרובסקי הוא לא עוד שומר, הוא איש מלא השכלה שלפחות ב-22 שנותיו בישראל נדחקת לבוטקה צר מידות ולוהט בחודשי הקיץ. עוד משנות השלושים אנחנו מכירים את הסיפורים האלה, חלקם הפכו זה מכבר לאגדות אורבניות על הרופא מברלין שהפך לנהג אוטובוס והפרופסור ממוסקבה שמצטיין בניקיון משרדים. אלא שברוב המקרים לא מדובר ביותר מאנקדוטות שנשכחות במהרה או נמחות בתנועת ביטול. אחרי הכל, עבור הישראלי הממוצע המשוואה פשוטה: הם הגיעו לארץ, עשינו להם טובה שקלטנו אותם – עכשיו שיגשימו את החלום הציוני עם מטלית ודלי ביד.

      לאוניד פקרובסקי, מטאטא וסיפורים אחרים (יח"צ)
      לא מגיע משנאה או קיפוח. כריכת "מטאטא וסיפורים אחרים" (צילום יח"צ)

      בנקודה זו קל לחשוב כי "מטאטא וסיפורים אחרים" נכתב מתוך תחושות של מרירות ואכזבה, אבל פקרובסקי גדול בהרבה מזה. הוא לא מכחיש את הקשיים המלווים את חייו וחיי גיבוריו – בדרך כלל שומר, מנקה ושוטף כלים - אולם מרפד אותם באופטימיות ועליצות. הוא מלא אהבה למדינה, גם אם לאחר שהות של יותר משני עשורים בה היא עדיין לא אימצה אותו לחיקה. "אני מודה שגם אני נהגתי לומר 'עברית שפה קשה!', אבל זה היה בתקופה של לוחמה בלתי מתפשרת נגד השפה", הוא כותב (עמוד 26), "כשבאולפן הייתי נועץ שיניים בעברית והיא, בתגובה, היתה טורפת את התלמיד הבלתי מוצלח. עכשיו אני יכול לומר בביטחון מלא: העברית, כמו כל דבר גאוני, היא פשוטה להפליא". זהו משפט שמייצג היטב את המסר הכללי של פקרובסקי: לא משנאה וקיפוח אני בא, כי אם מהרצון לשרטט את המצב הקיים ולהיות המראה של החברה הישראלית.

      זה עובד היטב. גם אם נניח לרגע את העיסוק בחייו האישיים של פקרובסקי בצד ונתייחס אליהם כאל פיקנטריה בלבד, זווית בולטת נוספת הופכת את קריאת הקובץ להכרחית. דומה שמעולם לא היה סופר מקומי שנתן באופן כל כך אותנטי את התחושה שהעלילה לא מתרחשת אצלו בבית. היו כאלה שניסו, אולם ליצירתם לוותה לעתים קרובות ארומה של מלאכותיות וזיוף קל. הנגינה של פקרובסקי, לעומת זאת, מושלמת. אף שמקומות ההתרחשות בספר ברורים – תל אביב, ירושלים וראשון לציון – הכתיבה מעלה ניחוח חריף של מקום אחר. הישראלים הם אותם ישראלים, מקום ההתרחשות זהה, ועדיין – הם נראים אחרת ומתנהגים אחרת, הסיפור לא באמת מתרחש פה, אפילו שהוא כן.

      זהו ההישג הגדול ביותר של פקרובסקי: הוא לא רק מייצר אמפתיה, אלא מצליח להנחיל בקורא את נקודת המבט של עולה חדש, אותו אאוטסיידר שגם אחרי שנים ארוכות עדיין מביט מהחוף ולא מתפתה להיכנס לאוקיינוס מלא המערבולות שנקרא "החברה הישראלית". העובדה שהעמיד את הקורא בדיוק במקומו, בבוטקה וירטואלי לוהט נטול כל הקשר לסביבה, חוסכת מפקרובסקי את הצורך להיות מריר. כך הוא יכול להתפנות לכיוונים אחרים – לחוש הומור, להתפלפלויות ובעיקר לאהבה.

      אילוסטרציה (ShutterStock)
      חיים ביקום מקביל, אך בתוכנו (צילום: ShutterStock)

      בימים שבהם מתקיימות מחאות המוניות של צברים בורגניים, פקרובסקי פותח בצורה מושלמת חלון הצצה לאוכלוסיה שזקוקה לעזרה גדולה עוד יותר בשל מעמדה הסוציו-אקונומי הקשה. אלה אנשים שנראים כמו שייכים ליקום מקביל, אף שהם חיים בתוכנו כבר כמה עשרות שנים: פרופסורים, אמנים ואקדמאים בעלי יכולות גבוהות בהרבה מאלה של הישראלי הממוצע, שנאלצים לצאת באמצע אוגוסט מבוטקה מחניק או מחדר שירותים מצחין כשסחבה בידיהם. "אני – שומר הרכוש הקפיטליסטי – ניצבתי על מדרגה אחת לפני האחרונה בסולם החברתי. נמוך יותר ניצבים רק מנקי רחובות ושוהים בלתי חוקיים", פקרובסקי מכריז ומביע בהשתאות כיצד זכה בפריבילגיה שעבור רובנו נראית אלמנטרית בעליל: "את הדרך הזאת אפשרה זכות ביולוגית בלתי מעורערת: ללכת להטיל את מימיך במקום שבו עושים זאת בני מינך. משום מה, הרשו לשומרים להשתמש בשירותים האליטיסטיים".

      לא, אין כעס בלבו של פקרובסקי. הוא רק רוצה להסביר לכם דבר אחד: כולנו משתינים מאותו חור. והגיע הזמן שתדעו את זה לא רק כשאתם נתקלים בבוס גדול או בשר בממשלה, אלא גם בזמן המפגש עם השומר בחניון או מנקה הרחובות.

      מטאטא וסיפורים אחרים / לאוניד קרובסקי, הוצאת ספריית פועלים, 189 עמודים. תרגום: טניה חזנובסקי ותומר שריג

      "מטאטא וסיפורים אחרים" - האם תקראו? ספרו לנו בפייסבוק