פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נולדו ב-4 ביולי: מה שלמדנו מהתרבות האמריקאית

      לזלול גלידה אחרי פרידה, לבלות בקניונים, פסיכולוג לכל אחד ונשף הפרום - מה הם הדברים שהתרבות האמריקאית לימדה אותנו?

      גלידה אחרי פרידה

      כשגדלנו, אסור היה באיסור חמור לאכול בכף את הגלידה מתוך קופסת הקרטון המלבנית והשיתופית, אבל אז אלי מקביל וחברותיה שבורות הלב הראו לנו שיש נסיבות יוצאות דופן לכל דבר. המחשבה שאוכל מנחם הוא נטול ערך קלורי הפכה לאחת מהמורשות המשוכפלות תרבותית הכי אייקוניות – מאכילת עוגה שלמה ועד הורקת גלון גלידה. אם עד היום לא ידענו מה לעשות עם חברה מרוסקת אחרי פרידה, התשובה ניתנה לנו על ידי התרבות האמריקאית – רחמים עצמיים, שמיכי ודלי גלידה אישי לזלול בכף.

      תרבות הקניונים

      הקניון הישראלי זכה בתחילה שיתייחסו אליו במושבניקיות חשדנית כאל מרכז מסחרי עם מזגן. לקח לפלא הזה קצת זמן כדי להפוך מאדריכלות עירונית יעילה למוקד בילוי – המקום אליו לא הולכים ל"סידורים", אלא למריחת זמן מהנה. בהמשך, כשישראל ובמיוחד ראשון לציון הפכו למעצמת קניונים זעירה, כבר ברור היה שהישראלים הפנימו את העיקרון הקפיטליסטי שמרכז את כל אמצעי הבידור יחד לנוחות הבזבזנות הקומפולסיבית. מקום אחד שבו יש את כל הפלאות הצרכניים מבתי קולנוע, דרך קומת מזון מהיר ועד לחנויות פיצ'יפקעס בדולר הוא בילוי החופש הגדול המועדף על מרבית ילדי בית הספר והוריהם המותשים מחום. אחד אפס לאמריקה.

      פסיכולוג לכל פועל

      כשטוני סופרנו הלך לטיפול, זה כבר היה אחרי המהפכה הפסיכולוגית. פסיכיאטר לכל פועל, או לפחות לכל עורכת דין ("אלי מקביל"), בלש ("חוק וסדר"), קברן ("עמוק באדמה"), קומיקאי (וודי אלן, כמעט בכל דבר) רופא, מלצר, עיתונאי ושליח פיצה. בתרבות האמריקאית (לפחות באופן בו היא נארגת מהקולנוע והטלוויזיה), ייאוש הוא לא פינוק או עצלנות, הוא חולי, שאפשר לתקן באמצעות איש מקצוע, ורצוי גם פרמקולוג. טיפול זוגי, אנליזה אינטנסיבית, או סתם מפגש שבועי מתומחר לתפארת עם אדם שיהנהן וינחם אותך בכך שאמא שלך אשמה. משהו שקשור לחיבוקים והנקה. אז ברור שאימצנו בחום, אבל גם סגרנו את הפינה כשמכרנו להם את "בטיפול". בכל זאת, הם אומרים עלינו שאנחנו טובים עם כסף.

      ריתוק

      אחרי ההלם שחטפנו מהעובדה שזוג תאומים נקראו ברנדון וברנדה, "בברלי הילס 90210" הצניחה עלינו לבנה מהממת נוספת – ריתוק. לנוער הישראלי שלא ממש ראה סיבה לזייף תעודות זהות או להתגנב החוצה דרך החלון, צרחת ה"אתה מרותק עד להודעה חדשה" היתה עוד עניין תמוה ובעל טעם זר לא פחות מסופגנייה עם חור באמצע. אבל גם הרעיון האמריקאי הזה הצליח לחלחל אל התודעה הישראלית, ולא מעט ישראלים שגדלו אחרי ש"מועדון ארוחת הבוקר" ו"שמתי ברז למורה" כבר קיבלו מעמד של קלאסיקה מודרנית בילו לפחות כמה ימים מנותקים מהמחשב ומהפלאפון, תחת אותו עוצר ביתי שמכונה ריתוק.

      בית עם גינה

      בישראל של פעם בה ראש ממשלה אחד פרש לצריף בקיבוץ והאחר התגורר בדירה בדמי מפתח, ביטחון ושקט נפשי לא נבעו ממה שהיה רשום בטאבו. אבל עם השנים, כשהדוד סם פרס את חסותו על בעלת הברית הקטנה שלו במזרח התיכון והתרבות האמריקאית נכנסה אלינו לסלון, התחלנו לפנטז על סלון מסוים מאוד – כזה בבית דו-קומותי לפחות, בבעלותנו, עם חצר קדמית, גדר לבנה וגולדן-רטריבר. ואם אפשר לא נתנגד גם לגראז' לשים בו את שולחן הפינג-פונג שלנו. מ"משפחת סימפסון" דרך "מופע שנות ה-70" ועד לוויסטרייה ליין המפואר של "עקרות בית נואשות" – רעיון הבעלות על בית, שבא יד ביד עם תופעת היציאה לפרברים, סחף את ישראל. עד כדי כך שהקמנו את מודיעין.

      ברוכים הבאים לפרום

      עד לשנות האלפיים בערך, מסיבות סיום תיכון ישראליות נראו יותר כגרסא מומחזת ל"בלוז לחופש הגדול" מאשר כמסיבות המנצנצות עם קערת הפונץ' הנון אלכוהולי ההכרחית של סדרות אמריקאיות. אבל הקידמה – הכבלים – נכנסו לכל בית בישראל ושטפו את המוח טוב טוב לכל מי שתמיד חלמה על שמלת סטרפלס ורודה ובייבי ליס כשהיא מזיעה ביולי על כתפיו של מי שבעוד שנתיים לא תזכור את שמו. מה שמגיע מגיע, ומסיבות הפרום המגוחכות היגרו מגבעות הוליווד היישר ללבנט – קודם לבתי הספר העשירים והמיוחסים יותר ואחר כך כולם החלו ליהנות מהזוהר המפוקפק וממסי הוועד המוגזמים לבית הספר.

      טייק אווי סיני

      הרצון לשחזר את הסצינה הקסומה בה אתם, וחברים קרובים יושבים בסלון ביתכם, עם קרטון של צ'ייניז פוד ביד אחת וצ'ופסטיקס בשנייה ודולים פריטי מזון שמנונים בזה אחר זה, במיומנות אין קץ, תוך ניהול שיחה שנונה להחריד, ליווה אותנו מאז שהפציעה תדירות בכל סרט אמריקאי בו מככבים אנשים מתחת לגיל 40. הגילוי המדכדך שבמציאות הישראלית טייק אוויי מגיעה לרוב בחמגשיות נטולות שיק היה המשבר בראשון בדרך להגשמת הפנטזיה. כשהופיעו קופסאות הקרטון המדוברות אל סצינת המשלוחים הישראלית, הגיע המשבר השני: הגילוי שבניסיון לתקוף נודלס חלקלקים וארוכים אין שיק, או כל ניצוץ של מגניבות, רק המון רוטב שנשאר על הסנטר.

      השתתפו בהכנת הכתבה: לילך וולך, הדר טורוביץ' וחן רוזנק

      מה עוד למדנו מהתרבות האמריקאית? ספרו לנו בפייסבוק