אפילו מי שהזדרז לפטור את הבאזז יוצא הדופן סביב "בנות", שסיימה עונה בישראל בערוץ yes Oh של לינה דאנהם כחגיגה של היפסטרים עבור היפסטרים, נאלץ לשקול מחדש את העמדה החד משמעית הזו ככל שהפרקים של "בנות" התקדמו במהלך העונה הראשונה שלה. מהר מאוד היה ברור שדאנהם מתעסקת במצוקות הדוריות שלה לאו דווקא הנשיות בלבד כפי שעשוי להשתמע משם הסדרה אבל לא היה הכרחי שהיא תצליח להטמיר את הנרקסיזם המאפיין את הדור לכדי יצירה טלוויזיונית שמצליחה לומר משהו רחב יותר מעבר לזה.
ובכל זאת, כפי שלמדנו להכיר את דמותה של האנה אותה מגלמת דאנהם בסדרה שהיא גם כתבה, בעשרת הפרקים מאז נחתה "בנות" על המסך הקטן אפשר היה ללמוד גם כמה דברים על דאנהם עצמה כיוצרת וכמי שיודעת להשתמש בתבונה בכוח של אנדרדוגיות מודעת לעצמה. בתחילה נדמה היה ש"בנות" מסתפקת בנוסחא מוצלחת, אבל בכל זאת נוסחתית דמויות שאומרות מה שהן חושבות, באופן שבו הן חושבות אותו, ומשתמשות בכנות ובישירות כקלף הג'וקר שלהן.
לעומת "בנות", סדרות שהתבססו על סודות ושקרים שעתידים להיחשף ובמזימות נכלוליות ששותפים להן רק חלק מהדמויות נראות כל כך מיושנות ליד הפורמט המרענן שבו כולם פשוט אומרים מה שמציק להם, ושעונדים את הלב על השרוול יהיה מה שיהיה.
אבל את קלף הכנות האולטימטיבית דאנהם לא המציאה, כמובן לואי סי. קיי בונה את הקריירה הנפלאה שלו מלומר בקול רם את המחשבות האפלות והקודרות ביותר שרובנו עובדים קשה כדי למחוץ אותן בחזרה אל הסמוך למודע ממנו הן זחלו. אפילו דמות כליז למון (טינה פיי) מ"רוק 30" שלא מתאמצת לאפר בנשיות את הפגמים והגולמנות שלה כבר ראינו. ובכל זאת, דאנהם ממציאה לעצמה דרך משל עצמה לא טובה יותר או פחות מזו של סי. קיי או פיי, אפילו לא משל יוצרים קולנועיים שמזכירים את הטון שלה כנוח באומבך ("חיים בין השורות", "גרינברג") או דיאבלו קודי ("ג'ונו"), פשוט אחרת. או כמו שאומרת אחת הדמויות "you vibrate on very strange frequency". אותו תדר משונה, הוא התדר הדאנהמי.
ל"בנות" ולדאנהם בכלל, כפי שבא לידי ביטוי גם בסרטה "Tiny Furniture", יש איזו גישה אינטואיטיבית ובריאה לדרמה מבלי שהיא תיאלץ אותה להיכנס לתוך תבנית סדורה וידועה מראש. כך הצליחה להוסיף לעצמה דאנהם קלף חזק נוסף קלף ההפתעה. עם יד על הלב, כמה סרטים וסדרות כבר יצא לכם לראות לאחרונה שבאמת ובתמים הפתיעו אתכם? דאנהם מצליחה לחתוך אפילו דרך תחושת המיאוס של מי שאינו שייך לדור שלה; זה שהתעייף מהלבוש הלא מתאמץ-מתאמץ של הדור, מטון הדיבור שתמיד שואל ואף פעם לא אומר, מהמוזיקה הלא מיינסטרימית במופגן, מהחיבה המוגזמת לטרנדים, מתחושת העליונות ומהניחוח הצדקני שעולה מהטיעונים האמוציונליים שלו. דאנהם חתכה דרך תחושת הניכור הזו על ידי אלמנט ההפתעה תאמרו מה שתאמרו על מרני, שושנה, ג'סה, אדם והאנה, אי אפשר לצפות את הצעד הבא שלהם.
כך הסתיימה הסדרה בשני פרקים מבריקים שטורפים את הקלפים ומאפשרים לדמויות לגדול מעבר למה שידעתם עליהן, ומעבר למה שהן חשבו על עצמן. "החלומות שלכם הם לא מה שחשבתם שיהיו!" צוהלת ג'סה בחתונה המוטרפת שלה עם מי שפגשה לפני שבועיים בלבד, והיא כמובן נאיבית באופן מדהים ובמקביל צודקת לחלוטין. דאנהם מאפשרת לעצמה, לדמויות שלה ולמי שצופה בהן לבחון את עצמו מחדש ולבחור להשתנות פשוט מפני שהחיים מתהפכים בכל רגע ויהיה מוזר וכפייתי מצדנו שלא להגיב אליהם רק מפני שאנחנו חושבים שאנחנו כבר יודעים מי אנחנו.
כך באופן לא יומרני, ואולי לא לגמרי מודע, הצליחה דאנהם לייבא אל הטלוויזיה את מה שהקולנוע העצמאי הצליח לעשות, ושהטלוויזיה שבויית הרייטינג ונוסחאות הקסם התעכבה מלאמץ האמנות כמאמצת אל תוכה את הכאוס ולא מנסה לסדר אותו כדי לייצר לצופה תחושה מלאכותית של קתרזיס. האמנות ככזו שמאפשרת את הלא אסתטי, לא רהוט, לא שנון עד אגלי זיעה, ובכל זאת הנושם, הפועם, והמדמם. זה כל מה שאפשר לקוות לו מכל אמנות טובה, ומהטלוויזיה בפרט.
"בנות": החיים מחורבנים, בואו נעשה על זה סדרה
"בנות" - מה חשבתם על הסדרה? ספרו לנו בפייסבוק