האנשים המעטים שלא פוחדים מטוטאליות, יידעו להפוך את התשוקה האמיתית שלהם למקור כל מה שמניע אותם; בכל בוקר, בכל יום הם יבחרו מחדש להרכיב את המשקפיים שיראו להם את העולם דרך הפריזמה שבחרו לעצמם שתמסגר את חייהם. אייל שני רואה את העולם דרך אוכל, ואפילו יותר מסתם המילה "אוכל" שתוחמת את כל העניין לפעולה יומיומית של לעיסה ובליעה, אייל שני צופה בעולם דרך מזון מזון לגוף, מזון למוח, מזון לנפש.
התוכנית "איפה האוכל" פתחה עונה חדשה אמש (שבת) בערוץ 8 של HOT, ולא בכדי היא לא משודרת בערוץ אוכל או חיים טובים כלשהו; מפני ש"איפה האוכל" עוסקת בהרבה יותר ממוצרי גלם כאלו ואחרים, ולא בהכרח תצאו ממנה עם מתכונים מדויקים או משהו טעים לליל שבת. "איפה האוכל", כמו שני עצמו, מבקשת לרדת לשורשי הדברים עד לעומקם; לבדוק באמת מה אנחנו אוכלים כשאנחנו מכניסים לפה חומר. ולא מדובר בתחקיר כלבוטקי שמודד קוליפורמים או את סוג הכימיקלים שמוסיפים למוצרי המזון, אלא למסע אמיתי, חובק תחומים שונים של כל מה שמשתמע מהפעולה מוסחת הדעת לפעמים של צריכת מזון.
בפרקים הראשונים של העונה השנייה של "איפה האוכל", יוצא שני בעקבות הדגים והזית, והסדרה כתובה ומבויימת באופן כל כך מדויק ואינטליגנטי, (על ידי אבידע לבני המצוין), שנדמה שלא שני הוא זה שמחפש את תחנות הדרך השונות שהוא עובר, אלא זהו מוצר הגלם עצמו שמושך אותו אחריו, כאילו ביקש בעצמו שיגלו אותו. ותחנות הדרך הן כל כך לא טריויאליות, ויוצאות דופן, שהקרעים השונים והלא מתחברים לכאורה זה עם זה, מתרקמות לכדי תוכנית שהיא שמיכת טלאים צבעונית ושלמה יותר מכל האחדה מלאכותית שבדרך כלל שואפים אליה.
כך למשל הפרק העוסק בדגים נפתח בחפירת בור דווקא סיטואציה כמעט קולנועית, בה עומד אדם בחולצה לבנה מכופתרת שלא מתאימה באופן קומי לסיטואציה, ובוטש באדמה. אנחנו ממש בפתיחת סרט מאפיה, כשאל הקבר הרדוד שנחפר, מצטרף הקורבן שלו דג שנתפס, ונהרג על ידי מכת אבן. שני לא מתייפייף ולא מעמיד פנים, וגם המצלמה לא חוסכת מאיתנו כשאוכלים דגים, יש מי שהורג אותם. תעשיית האוכל היא גם תעשיית הרג, לפעמים תעשיית ניצול. אפשר להעמיד פנים שהאוכל שלנו מגיע עטוף ומנויילן כאילו נולד במגשיות חד פעמיות, אפשר לבחור להיות צמחוני, ואפשר כמו שני לנהוג בהוקרת תודה וכבוד אמיתי למוצרי הגלם. בין אם יש להם עיניים, ובין אם נקטפו מעץ.
הכבוד, הסקרנות והתשוקה של שני נוכחים בכל פריים, גם כשהוא שותק גם זה קורה לפעמים, בחסות הבחירות הטובות שעורך לבני הבמאי. כאשר שני מגיע לעסוק בזיתים, הוא עד לעקירת עץ זית עתיק והעתקתו למקום חדש, בו לכאורה יכולים לשלם בכסף על חיים של אלפי שנים. הלב הנשבר של שני, שמקונן על שטיחות השורשים של העץ, ועל גסות המזג האנושי, מחלחל דרך המסך ומרסק גם את של הצופה. כל צופה שיש לו לב משלו שיכול להתכווץ מול ההכרה שאין חיה יהירה ונצלנית יותר מהאדם.
זו כמעט חוצפה להתייחס ל"איפה האוכל" כאל תוכנית אוכל זהו מסמך חברתי, פוליטי, סוציולוגי והיסטורי שנקודת ההתייחסות שלו היא מזון. דרך הזיתים והדגים מכיר לנו שני את מדינת ישראל מחדש; את העבר שלה, את הכיוון אליו היא פונה. הוא חושף את ישראל ביופי ובכיעור שלה; ביחס שלה אל מסורות, בנכונות הדואלית שלה לשמר אותן ולבעוט בהן במקביל. ולכל אורך הסדרה, שני תורם את הנשמה היתרה שלו כמי שמוביל אותנו אחריו חושף את חולשותיו, פותח את לבו, שמח כילד פעור עיניים, מתעצב עד אין קץ. לא היינו יכולים לבקש לעצמנו מורה דרך מסור יותר למסע הזה, ואפילו לא היינו יכולים לבקש סדרה רגישה ומעודנת יותר בנושא המזון הארצישראלי מ"איפה האוכל".
"איפה האוכל" - מה אתם חשבתם? ספרו לנו בפייסבוק