בראיון למוסף "כלכליסט" האחרון, פרשה ד"ר מג ג'יי את משנתה, המעוררת הדים בארצות הברית. בתמצות, הפסיכולוגית מתרעמת על כך שהדור הצעיר בימינו עושה שוב ושוב אותה טעות, שיש לה השלכות הרסניות על המשך חייהם: בני העשרים כיום, לדבריה, לא מבינים שזוהי תקופת הגיל החשובה והמעצבת ביותר, ולכן דוחים הכל לאחר כך.
במחשבה המוטעית שבעידן המודרני שום דבר לא בוער ועדיף לפעול בשיטת הניסוי והטעייה; אותם צעירים שהיא מלינה עליהם לוקחים את הזמן עד שיתחילו לבנות את עצמם באמת, עד שיפתחו קריירה וכמובן, עד שיתחתנו. אז, כשהם סוף כל סוף נמלכים בדעתם ועושים זאת, מתגלה שאת נזקי ההשתהות כבר יהיה מאוחר לתקן. בעולם האידיאלי של הפסיכולוגית הדעתנית, הפציינטים שלה צריכים למצוא עצמם תחת החופה הרבה לפני חגיגות גיל השלושים שלהם לא כי זה ישמח את אמא, אלא כי זה קודם כל טוב להם עצמם.
הקומדיה הרומנטית "עד החתונה זה יעבור", שהגיעה כאן לאקרנים בסוף השבוע האחרון, מעניקה המחשה קולנועית מדויקת לתופעה שגיי עוסקת בה בכתביה. גיבוריו הם סו-שף בשם טום (ג'ייסון סיגל, שגם כתב את התסריט עם הבמאי ניקולס סטולר) ודוקטורנטית לפסיכולוגיה בשם ויולט (אמילי בלנט), שנפגשים בסן פרנסיסקו, מתאהבים ולאחר זמן מה יחד מחליטים להתחתן. ברוב הסרטים מן הז'אנר, העלילה היתה נעצרת בשלב שבו הגיבור מבקש את ידה של יקירת לבו והיא נעתרת, אך כאן זו רק נקודת המוצא.
הסיבה לכך היא שכפי שמרמז שמו המקורי של הסרט, "The Five Year Engagement", השניים לא ממהרים להיכנס לחופה. זה קורה כיוון שווילוט מקבלת הזדמנות מקצועית במישיגן, ומחליטה לקחת אותה בשתי ידיים, וחשוב מכך להתמקד בה על חשבון החתונה, ולחכות עם טקס הנישואים עד שתבסס את עתידה המקצועי. בתחילה, זה לא נראה כל כך נורא נו, אז הם יחכו עוד שנה, מה הסיפור? אבל אז, בשעה שד"ר גיי ודאי יושבת באולם וצועקת "אמרתי לכם", הדחייה הראשונית מובילה לאחת נוספת, ובעקבות שלל מהמורות רומנטיות ומקצועיות שנקרות בדרכם של הגיבורים, העסק הולך ונמרח והחתונה הולכת ומתעכבת, עד שכבר עולה השאלה אם היא אי פעם תצא לפועל.
בהדגמתו את הדחיינות שמאפיינת את הדור הזה, מצטיין "עד החתונה" במה שתמיד היה אחת מסגולות הז'אנר שלו היכולת לשקף תמורות חברתיות. נוסף לתופעה זו, הקומדיה הרומנטית מעלה על פני השטח גם סוגיות מודרניות נוספות: למשל, הקושי ההולך וגובר לשלב בין חיים מקצועיים וחיי משפחה (נושא שגם כן עלה לכותרות באחרונה, הפעם בזכות מאמרה של אן מארי סלוטר ב"אטלנטיק"), או השינויים במאזן הכוחות בין המינים. עד כה, מוצרים הוליוודיים מסוג זה הציבו בדרך כלל את הגבר בעמדת עליונות מקצועית. אך כאן, בעקבות המעבר למישיגן, דווקא הגיבורה מצליחה לפתח קריירה, בעוד שיקיר לבה לא מוצא את עצמו ומדשדש במקום מה שמתגלה כתופעה נפוצה בקרב בני הזוג של האקדמאיות המקומיות.
את הסוגיות האמיתיות מלכתחילה הללו בוחן "עד החתונה" בשורה של דיאלוגים חדים כתער ובעיקר כנים להפליא, שאין בהם ולו גרם של זיוף. יפה מכך, הסרט מצליח להיצמד למציאות ובכל זאת לעשות לה הזרה. הדוגמה הטובה ביותר מגיעה בשעה שמתקיימת שיחה כבדת ראש בין ויולט ואחותה, שהיא כבר אשה ואם, והזאטוטים שלה נוכחים בסביבה.
כיוון שכך, הם דורשים מהשתיים לדבר כמו ב"רחוב סומסום" אין להם מושג מה הן אומרות וגם לא אכפת להם, אבל הקולות מצחיקים אותם. אז ויולט מחקה את עוגיפלצת, אחותה את אלמו, ובשלב מסוים השתיים גם נסחפות בהצגה ומתחילות לדון בנושאים המהותיים בטרמינולוגיה של הסדרה. בהתאם לזאת, בשעה שהגיבורה מתאוננת על כך שטרם התחתנה עם טום כיוון שהיא לא בטוחה בכל מאת האחוזים שזה הדבר הנכון לעשות ושהוא בן הזוג האידיאלי, פונה אליה בת שיחתה כאילו שאכן היתה הדמות הכחלחלה וחובבת המאפים ומטיחה בה: "אין עוגייה מושלמת! צריך לקחת את העוגייה הכי טובה שיש".
זוהי סצינה מופלאה, שמתבססת על רעיון מקורי ומבריק ומוציאה אותו לפועל בצורה מתוקה וחכמה. יש עוד כמה רגעי חסד שכאלה בסרט, גם אם יפים פחות, והדבר מסייע ל"עד החתונה" להתגבר על שלל החסרונות שלו, ולא חסרים כאלה.
בין השאר, למשל, יש בתסריט כמה חורים, ובהם אחד עקרוני ביותר לא ברור מלכתחילה מדוע הגיבורים התאהבו, והכימיה ביניהם לא משלהבת. נוסף לכך, רוב דמויות המשנה חלשות, על גבול הקריקטורה כאלה הם למשל ההורים היהודיים של הגיבור, או חברו הטוב והטמבל, שהם גלופות שחוקות של טיפוסים מסוג זה שכבר ראינו יותר מדי פעמים. בהמשך לכך, הסרט נשען לעתים על קווי עלילה בנאליים, למשל הרומן שמתפתח בין הגיבורה והפרופסור שלה. יש בו גם לא מעט בדיחות שלא עובדות, ובסך הכל, הוא לחלוטין לא אחיד ברמתו.
בגלל זה, קשה לומר ש"עד החתונה" מצחיק או מרגש. אך הסרט כן מצליח לתפוס פעם אחר פעם את המציאות שבה אנו חיים ולהביט בה בצורה משכנעת ומאירת עיניים, ולכן רושם הישג אחר ובכלל לא מובן מאליו הוא גורם לצופים, שלא לומר מכריח אותם, לחשוב; לחשוב על ההחלטות שקיבלו ובעיקר על אלה שהם עוד צריכים לקבל. אין כאן כמובן פתרונות קסם לכל התהיות שיעלו בקהל בשל המחשבות הללו, אבל כן יש פה פרספקטיבה חדשה כדי להסתכל בהן. יותר מכל, יש פה משהו מעודד, כי מי שרואה את הסרט מבין שהוא לא לבד, ומפנים כי עוד רבים ברחבי העולם, כולל כאלה שיפים ממנו בהרבה, סובלים בדיוק מאותן חרדות קיומיות שלו.
אז גם במאפייה ההוליוודית אין עוגיות מושלמות, ו"עד החתונה" ודאי אינו כזה. לעתים הוא מתוק מדי, לעתים עבש מדי ולפעמים סתם מתפורר ביד, אבל כמו כל עוגייה טובה, הוא מספק נחמה, ומי שמעכל אותו גם זוכה להכיר באמת: כולנו עוגיפלצת, אף אחד מאיתנו לא ימצא בדיוק את המאפה שתמיד חלם עליו, אבל אם נהיה ילדים טובים, אולי נזכה להיות שבעים בתום ארוחת הבוקר.
"עד החתונה זה יעבור": איפה ומתי צופים?
"עד החתונה זה יעבור": מוכנים לקומדיה רומנטית שתגיד לכם את האמת בפרצוף? דברו על זה בפייסבוק שלנו