פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ירושלים 2012: מיתוס דן בן אמוץ קם לתחייה

      "חמש מצלמות שבורות" אולי מוציא את ישראל רע אבל לבטח מעורר תקווה והשראה, ואילו מיתוס דן בן אמוץ קם לתחייה בסרט תיעודי מבריק ומרגש

      חמש מצלמות היו לעימאד בורנאט, פלאח מבילעין, והוא השתמש בהן כדי לתעד את מאבקו נגד גדר ההפרדה בחצי האחרון של העשור הקודם. כל אחת מהן נשברה בתורה, אך אף שתמיד היה ברור כי זה גורל בלתי נמנע, הוא בכל זאת תמיד התעקש להחליף אחת באחרת, כדי שיוכל להנציח את המתרחש בשדה הקרב. לקחו לו כמעט את הכל, אבל הוא לא הסכים שייקחו לו גם את הזיכרונות. הוא ידע שאם יאבד אותם, לא יוכל לחוות אותם מחדש כדי להתמודד עמם ולהתעלות מעל הטראומה; הוא ידע שאם ישללו ממנו את עברו, לא יהיה לו עתיד. אז פעם אחר פעם, כאילו לא למד כלום, הוא התחמש במצלמה חדשה ויצא לדרך.

      סיפורו של בורנאט הוא הבסיס לסרט התיעודי "חמש מצלמות שבורות", שביים יחד עם הישראלי גיא דוידי. מסמך זה נהיה לחודשים האחרונים לאחד מתפוחי האדמה הלוהטים בעולם הדוקומנטרי, ובין השאר קטף פרסים בפסטיבלים הנחשבים של סאנדנס, אמסטרדם ושפילד. אמש (שני), זכה גם להקרנת בכורה מקומית במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל ירושלים, וגם בה התקבל כצפוי במחיאות כפיים סוערות.

      Trailer "5 Broken Cameras" from Guy Davidi on Vimeo.

      היו כאלה שחשדו לפני ההקרנה כי הצלחתו הבינלאומית של הסרט נובעת מאמירותיו הפוליטיות בלבד, אך זה לא נכון. קודם כל, מפני שהוא מאוזן. לו המזדעקים האוטומטיים היו צופים בו לפני שהעבירו עליו ביקורת, היה מתאפשר להם להיווכח כי אמנם הוא מציג באופן שלילי את ההתנהלות הצבאית בשטחים, אך גם מדגים לעולם שבישראל הרשות השופטת עדיין יכולה לבלום פעולות לא חוקיות של זו המבצעת, וגם מהלל את החברות בין הפעילים מבילעין וחבריהם מעבר לגדר.

      אך כל זה כמובן שולי לעומת שתי האיכויות האמיתיות של הסרט. קודם כל, הודות למלאכת התיעוד של בורנאט, אנו חווים בזמן אמת ומטווח אפס את ההתרחשויות, והתוצאה אינטנסיבית, אותנטית ובעיקר מספקת נקודת מבט מרעננת ומאירת עיניים – תשכחו מקולנוענים הולנדים שבאים לאזור במצלמות מצופות משי; כאן זה הדבר האמיתי.

      חשוב מכך, מעבר לעניין האקטואלי ובכלל בלי קשר לתכנים הנקודתיים שלו, הסרט יוצר גם דיון מעניין בכוחה המודרני של המצלמה. הוא מראה כיצד בימינו, גם היא בעצם סוג של כלי נשק, שלעתים משמש שכפ"ץ, לפעמים מאיים על מי שבצד השני של המתרס, ותמיד מותקף בידי הרובים והאגרופים האמיתיים שלהם. הודות לכך, "חמש מצלמות שבורות" ודאי עוד יפרנס שלל מאמרים, פאנלים ועבודות סמינר, ודי בטוח שגם עוד ימשיך מן עיר הבירה את מסלול הפסטיבלים שלו.

      ומי יראה אותו במהלך המסע הזה? נציגה ממשלתית שיצאה מן האולם הפטירה בפנים מיואשות – "יראו את זה או שמאלנים קיצוניים מישראל, והם כבר ממילא משוכנעים, או צופים מהעולם, וזה מוציא אותנו כל כך, כל כך רע". גם זו דרך להסתכל על הדברים, אך האמת היא שמי שיצפה ב"חמש מצלמות שבורות" יזכה דווקא במסר מלא תקווה, על יכולתה של המצלמה לגאול אותנו, וכפי שמסמן עצם שיתוף הפעולה בין בורנאט ודווידי, על היתכנות וכדאיות שילוב הידיים בין פלסטינים וישראלים.

      חמש מצלמות שבורות (יח"צ)
      תשכחו מהולנדים במצלמות משי. "חמש מצלמות שבורות" (צילום: יח"צ)

      עוד לפני "חמש מצלמות שבורות", הוקרן ביום ראשון במסגרת התחרות "דב"א – גיבור מקומי", סרטו של לוי זיני על דן בן אמוץ. שלא כמו הלהיט הבינלאומי על בילעין, מסמך זה לא הוקרן קודם לכן בפסטיבלים אחרים, ולכן הוא הגיע לירושלים בלי מוניטין ואי אפשר היה לערוב בהכרח לאיכותו. למרבה השמחה, כבר בשלב מוקדם של הצפייה התברר כי זו גבוהה עד מאוד: הבמאי הוותיק השכיל ליצור כאן סרט שאין בו שנייה אחת של שעמום, אך יש בו דיוקן מעמיק של איש הרוח המנוח, וגם הצבה שלו בקונטקסט היסטורי-חברתי מדויק ומאלף. אח, איזה הישג אמנותי. בראבו.

      זיני עושה זאת הודות ליכולות הבימוי שלו, הודות לקטעי הארכיון הנדירים שהשכיל לאסוף וגם הודות לתבונה הרגשית ולגילוי הלב של המרואיינים שניאותו לשתף פעולה עם הסרט, ובהם למשל חוה אלברשטיין ויהודית קציר. חלק מאנשי שיחו מהללים את בן אמוץ, אך חלק מהם מותחים עליו ביקורת, ותהיה היא ישירה או בין השורות. כתוצאה מכך, בניגוד לביוגרפיות רבות אחרות של אמנים, "דב"א – גיבור מקומי" אמנם מהופנט בידי מושא תיעודו, אך לרגע לא חוטא בפולחן אישיות. הוא מותיר אותו כדמות אמביוולנטית ומשאיר פתח לדיון, ודווקא בגלל המרווחים הללו, התוצאה כל כך שלמה ובעיקר בוגרת, מעוררת מחשבה ובלתי נשכחת.

      דן בן אמוץ (יח"צ)
      הישג תיעודי נפלא. "דב"א - גיבור מקומי" (צילום: יח"צ)

      בין המחשבות הללו, עולות גם שתי מעציבות – ראשית, הסרט נעשה למען ערוץ 8 בהפקת נגה תקשורת המומת, שזיני היה מנהלו האמנותי, אז איפה הוא יוקרן עכשיו? מגיעה לו הבמה המכובדת ביותר, ואפשר רק לקוות שהוא יקבל אותה.

      שנית, לאחר הצפייה בו ובסרט המוצלח פחות על יונה וולך שהוקרן קודם לכן בתחרות, מתעוררת גם התהייה -על איזה אנשי רוח בני דורנו אפשר יהיה לעשות מסמכים תיעודיים שכאלה בעוד כמה עשרות שנים? למי כיום יש את המעמד שהיה למשוררת המנוחה ולבן אמוץ? איפה עוד יש יריבויות מלאות עומק כמו זו שהיתה בינו ועמוס קינן?

      התרפקות מסוג זה אינה אופיינית רק לישראל, כמובן: גם בצרפת כבר אין קרבות אינטלקטואליים בסדר הגודל של סארטר נגד קאמי, ואין שום איש רוח שמסוגל לעורר הדים כמו סרז' גנסבורג בזמנו. אז זאת לא תוגה מקומית, ועדיין זו תוגה, ו"דב"א – גיבור מקומי" מביא לכדי שיא את הקינה על הימים שכבר לא יחזרו והכמיהה להם.

      7 הסלילים של יונה וולך (יח"צ)
      פחות טוב, ועדיין - איפה ישנם? "7 סלילים" על יונה וולך (צילום: יח"צ)

      מחוץ לתחרות הוצג שלשום "ערוצים נסתרים: מחיר השלום", סרטו של הארי הנקל על המגעים החשאיים שהובילו להסכם בין ישראל ומצרים. בעיקרון זו יצירה אמריקאית, שמיועדת בעיקר לאמריקאים, ובהתאם לכך היא מתחילה בסקירה היסטורית קצרה של תולדות הסכסוך, ומלווה במהלכה בהסברים על מה היתה ימית ומי היה מנחם בגין, דברים שהצופים המקומיים יודעים ממילא (כך אפשר לפחות לקוות).

      עם זאת, חלק הארי של הסרט כולל גילויים מרתקים שיאירו את עיני הצופים כולם, בלי קשר לזהותם הלאומית. הודות לעדויות שהוא גובה מן האמריקאים, הישראלים, המצרים, המרוקאים וכיוצא בזה שהיו מעורבים במגעים החשאיים, הוא מבקש להעמיד על דיוקם כמה עובדות היסטוריות. למשל, הדומיננטיות הנשכחת במהלך המשא ומתן של משה דיין ועזר ויצמן, שחלקם בהישג היה לא פחות אם לא יותר גדול מזה של מנחם בגין, מי שבסופו של דבר קיבל את הקרדיט.

      כמו כן, המסמך מתאר גם עד כמה קרובות היו השיחות להיכשל, ממחיש את אפסיות המרחק בין המהלך ההיסטורי להמשך הקיפאון, ומראה כי לעתים השלום נמצא בהישג יד גם אם הוא נראה אבוד מראש, כך שאף פעם אסור לאבד תקווה. יש כמובן משהו נאיבי במחשבה הזו, וליוצרים אמריקאים קל יותר ליהנות מן הפריבילגיה להאמין בה, ועדיין יש מה ללמוד מהסרט.

      ערוצים נסתרים: מחיר השלום (יח"צ)
      עדיין סיפור גדול. בגין וסאדאת ב"ערוצים נסתרים" (צילום: יח"צ)

      בצד שלושת הסרטים התיעודיים הללו, המסגרת הבינלאומית הלא-תחרותית של הפסטיבל העניקה הזדמנות ראשונה לצפות כאן על מסך גדול בשתי יצירות אינדי מצפון אמריקה.

      את "הוואלס האחרון" של שרה פולי הקנדית בכיכובם של מישל וויליאמס וסת' רוגן אפשר יהיה לראות כאן בקרוב גם בבתי הקולנוע המסחריים, ואז הצופים ברחבי הארץ יוכלו להיווכח כי מדובר בדרמה רומנטית ילדותית ולא משכנעת. לעומת זאת, לא ברור אם "ברני" של ריצ'רד לינקלייטר בכיכובו של ג'ק בלאק יזכה כאן להפצה רחבה, ובהחלט היה שווה לתפוס אותו בירושלים.

      הסיבה לכך היא שהבמאי יצר את עבודתו הקרובה ביותר לרוחם של האחים כהן, הקולנוענים שהקדימו אותו בחצי דור: קומדיה שחורה, אקסצנטרית, נוארית וסרקסטית, המשתמשת בסיפור החברות המוזרה באמת בין מנהל בפועל של בית הלוויות ואלמנה עשירה כקורח כדי להציג בפנינו נתח עסיסי של האמריקנה. זה לא סרט גדול או מושלם בשום צורה, אבל הוא משעשע ביותר, ובין שלל פצצות היגון המסורתיות של פסטיבל קולנוע, נחמד גם להיתקל בכזה.

      פסטיבל ירושלים: כל הסרטים, כל הדיווחים