"יצאת צדיק" - נקמת הפראיירים: חמש הערות על טלוויזיה

העונה השלישית של "יצאת צדיק" עושה אולי צדק עם הצרכנים אבל לא עם קהל הצופים. לחזות עוד פעם בטכניקת הצילום הנסתר כאילו היתה זו תכנית מתיחות עושה בעיקר דבר אחד: מבהירה שזו תכנית מתיחות. בפרק הראשון לעונה חיים הכט מרופף את סיפון הברז, מתחבא בחדר אחר ומתעד כמה אינסטלטורים מנוולים שלמרות שהם מזהים שרק היה צריך להבריג שם תחת הכיור משהו חזרה פנימה, הם מספרים לבעל הבית שצריך להחליף את כל צנרת המטבח כדי שיכולו לגבות בוכטות של כסף.

זה בעיקרון מצחיק - זה כולל את חריץ הישבן בגדלים שונים, את התככים, הבדיות, המעשיות והפרצופים מאחורי הגניבות, הכסף, הריכולים, הנקמה המתוקה והכי חשוב: הכתם השחור שנקרא "פראייר"- רק הפעם בהפוכה. זה לא המשלם שיוצא פראייר, זה איש המקצוע שהולך להידפק. הכול נכון - מצלמה נסתרת לא נראית משהו, התכנית היא יגאל שילון פלוס תמורה צרכנית, המנטרה פשוט חוזרת על עצמה כל התכנית וגם יש מצב שחיים הכט רובוט. אבל אין מה לעשות, זה עושה טוב - הכט מעביר את הצופים שיעור פיכחון במציאות והקהל מצדו מת על המחזה של אנשים שעובדים על אנשים אחרים ונוכל לצפות בזה עד אחרית הימים.

ערוץ 2

מסמך ההאדרה והגדולה של הלוחם יוני נתניהו היה אולי יפהפה, אבל אי אפשר שלא לתמוה למי הוא בעצם מיועד? מדוע הוא כולו סופר באנגלית? מדוע כל-כך הרבה מפיקים אמריקאים מעורבים בו? ומדוע בעצם חשוב היה להכניס את הקהל לצפייה בסרט הוליוודי מתובנת עם פיוטיות של סרט תדמית מסחרי כדי לספר את סיפורו של מפקד ישראלי? הסיבה כתובה בגב השאלה, כמובן - משפחת נתניהו. ראש הממשלה הישראלי הוא יקיר הקונגרס האמריקאי והרוב הרפובליקאי באמריקה והוא חלק ממשפחה שיש לשווק שם ובשאר העולם ועל הצד הטוב ביותר, במיוחד עכשיו. למה עכשיו? 36 שנה למבצע אנטבה? נגיד. התקוממות חברתית-פוליטית וניסיונות חתרניים להדביק רפש בשם המשפחה? יש מצב.

הסרט היה מלאכת מחשבת שיוצר בידיהם המאומנות של אנשי קולנוע ולא כתבי חדשות וכלל את מילותיו הפילוסופיות-פואטיות של יוני נתניהו כפי שתיעד ביומניו, צילומי טבע ונוף, חומרי ארכיון וראיונות. והוא היה בנוי על פי הסטנדרטים הטוויים בתעשיית הקולנוע המסחרי כיום. יותר מסרט דוקומנטרי הבא לגולל את סיפורו הטראגי של קצין שנפל, "אחריי" הוא קולנוע במיטבו עם גיבור, תרתי משמע. אך באופן בו יצרו אותו ושבו הוא מסופר הוא גם מעלה אצל הצופה כמה שאלות מסקרנות לגבי מטרותיו.

ערוץ 2

עולם צוותי ההווי ובידור של בתי המלון באילת פועל כמו העולם התחתון של עולם הבידור "האמיתי", ונושא זה מקבל (סוף סוף) משבצת טלוויזיונית משלו, אך איזה באסה, הוא מנוצל לרעה ובמלוא העוז. מערך צוותי ההווי ובידור הוא כזה שגורף אליו יוצאי בתי ספר למשחק, ריקוד או מוזיקה הצמאים לבמה בכל גודל וגובה אפשרי, במיוחד כאשר הבמה הגדולה של המסך הקטן נותרת עבורם גבוהה מידי לטיפוס.

ככאלה, מדובר בפרסונות מורכבות, מלאות אנרגיה בתדרים משתנים וכמובן, אנשים המכורים לאהבת הקהל באותה מידה בה הם מכורים לעצמם. אז מובן שכיוון שהם כמהים לכל מינון של תשומת לב מהקהל העייף באודיטוריום המלון, קל מאוד לעשות צחוקים ממי שיסכימו לחבוש מסיכת סנאי ענקית ויעשו גלי צונאמי בבריכה בעזרתם של שני רמקולים ובועות סבון בשביל מעט מאוד כסף.

"מה שקורה באילת" תרה בלבד אחר הפן הנרקיסיסטי והמגלומני של צוות ההווי ובידור – מה שכמובן רק מגחיך את הדמויות בעיני הצופים. הפספוס הוא שפסאדת ה-"אני אני אני!" ששמים עליהם, באה כדי להסתיר אישיות ורקע הרבה פחות שטחיים והרבה יותר מרתקים שנושאים איתם המתועדים. במקום ללמוד משהו מעניין על אלה שלוקחים חלק בעולם המשונה הזה, כשכבר ישנה מצלמה שמתעדת מתוך האינסייד של התעשייה הלא ממוסדת והמרתקת הזו, נותר הקהל בבית עם כפית גדושה של ממרח בוז בתיבול מלגלג שדחפו לו יוצרי התכנית ושולחיהם עמוק לתוך הגרון. אז פה ושם זה גם כאילו מצחיק, יופי של אחלה.

ערוץ 24

בדומה לתכנית "פלטפוס" של קבוצת דומינו גרוס בשנות התשעים, מנסה "מצב כפית" בעזרת מערכונים "עדכניים" להפיל אותנו מצחוק. שלוש בעיות עיקריות מונעות מ-"מצב כפית" מלהפוך ל"פלטפוס" המצחיקה של ימינו – תסריט, גישה במשחק, ונונסנס שלא מודע לעצמו. התסריטים טעונים שיפור של הומור בטעם טוב יותר ושל כיוונון אל התחכום שבפשטות על פני עודף פשטניות של תחכום.

דבר שני, בעולם המשחק קיים הביטוי To Play off the Other Actor, כלומר, זו התגובה אל האחר שמרימה את הדרמה או את הצחוק של כל דמות. אבל במקום לשרת זה את ההומור של השני כפי שידעו לעשות חברי "פלטפוס" ושבזכות כך נוצרה ביניהם סינרגיה יוצאת דופן, כאן מרוכזים השחקנים בעצמם ומנסים להיכנס בכל הכוח אל הדמויות אותן הם מגלמים. הם משתמשים בצורה שמרגישה יותר כפויה מאורגנית במבטאים ובעיוותות בפנים והם בעיקר לא משוחררים מעצמם. במילים אחרות, הם מנסים כל אחד מהם להיות מצחיקים מאשר פשוט להצחיק יחד.

ושלישית, הנונסנס - לצד המערכונים באולפן מובאת סדרה בשם "דירה 17" שבה סטלנים משועממים ושותפים לדירה איכשהו גולשים לכאוס. אבל צורתה הוויזואלית של הפינה היא של אחת שנתלשה מדף אינטרנט והיא חסרת כיוון במדיום כמו גם בפורמט. היא מפוזרת והזויה מידי ואינה מודעת לכך שהיא מנסה להיות משוגעת מבלי שחלתה באמת במחלת השיגעון. הקומיקאים ב"מצב כפית" מוכשרים מאוד, אבל לא הם ולא התסריטים והקונספט המחודשים עושים את מה שנדרש כדי להכניס את הצופה למצב הרצוי של כפית.

Yes comedy

אורי גוטליב אולי מתזז עם מיקרופון בין מכוניות BMW עם מנועים ששואגים כלהקת אריות חרמנים, אבל במקום לפמפם דלק ואנרגיה אל תוך הצופים הוא מצליח לפזר בסלון בעיקר שמן ברקסים. עם המכוניות המגניבות בפעולה בצילומים שהואטו כאילו היו ציפורים ברגע תפיסת הטרף בסרט טבע ועם מוזיקה בטעם טוב שהותאמה לקצב התמונה, התכנית מציגה את טכניקות ההחלקה של נהגי ה-"דריפטינג" - ספורט ההחלקה על האספלט של מכוניות המרוצים. אבל מלבד צילומים ושתי בחורות יפות בג'ינס צמוד אין בתכנית הזו הרבה.

התכנית בנויה, נשמעת ונמרחת ככתבת פנסיונרים בערוץ קהילתי, ריקה מתוכן, ומשמימה רצח על אף ההומור שגוטליב מנסה להחליק פנימה. וגם כשיש כמה פרטים שמוסרים הנהגים אודות הספורט החביב עליהם, גוטליב שמהנהן ללא הרף כשהוא בכלל נראה מתעניין בכביש הרבה יותר מאשר בתשובותיהם, לא עוזר לקשב של הצופים. כיוון שאינה פונה למכנה משותף רחב, תכנית על רכבי ספורט בענף תחרותי כל-כך ספציפי והמשודרת בערוץ נישה המיועד בעיקר לגברים, חייבת לכל הפחות, לספק חווית צפייה כזו שתשאף להקביל למידת האינטנסיביות ולאדרנלין הקשורים בענף ספורט כזה. אחרת היא תהיה בסוג אחר של דריפטינג - החוצה מהמסלול.

ערוץ אגו

גם לכם יש הערות על הטלוויזיה של השבוע? ספרו לנו בפייסבוק