הארוטיקה שלו הסעירה את וינה של סוף המאה ה-19, "הנשיקה" שלו הפך לאחד האייקונים התרבותיים המוכרים של המאה ה-20, והאסתטיקה שלו שרדה גם את הפוסט מודרניות של המאה ה-21 השבוע (14 ביולי) מציינים ברחבי העולם 150 שנה להולדת הצייר האוסטרי גוסטב קלימט, שעל אף פרסומו הרב נראה כי טרם יושבה המחלוקת האם היה אמן מודרני משמעותי או צייר עיטורים מוכשר בסגנון אר-נובו.
בסרט עליו שעשה ה-BBC טען חוקר האמנות פרנק וויטפורד כי קלימט הוא אמן מאוד פופולרי אבל בכל הנוגע להיסטוריה של האמנות, הוא נחשב לאמן לא חשוב: "למרות שהעבודה שלו משקפת את החברה בה חי, במובנים היסטוריים האפקט שלו זניח", הכריז.
נראה כי מחלוקת זו לא מנעה את הצעד המתבקש בהפיכתה של אישיות מפורסמת לאייקון נצחי - סרט בכיכובו של שחקן הוליוודי. במקרה הזה מדובר ב"קלימט" של ראול רואיס, שעלה לאקרנים ב-2006, כשלגלימתו הכחולה של קלימט נכנס השחקן ג'ון מלקוביץ'.
כך או כך, סגנונו הייחודי של קלימט לא נעלם עם מותו ב-1918 ואת עקבותיו ניתן למצוא גם בעולם האמנות של ימינו. הנה כמה דוגמאות מעניינות לאופן שבו יצירתו של קלימט מהדהדת באמנות העכשווית, מהסמליות שהיתה טמונה בה ועד הזוהר שהופץ ממנה.
אשה זהב
אחד ממושאי הציור הנחשקים של קלימט היתה אדל בלוך-באואר, אשת חברה מוכרת בווינה שהיתה נשואה לתעשיין עשיר ולפי השמועות, היתה גם אחת ממאהבותיו הרבות של הצייר. בין היתר, הדיוקן שלה "אדל בלוך-באואר 1", אחת העבודות המשובחות ב"תקופה הזהובה" של קלימט, נמכרה ב-135 מיליון דולר - הסכום הגבוה ביותר שבו נרכש ציור אי פעם (שיא שכבר נשבר מאז) - ללא אחר מאשר המיליארדר היהודי רון לאודר, כך לפי הפרסומים.
בציור הזה נטמעת בלוך-באואר ברקע הזהוב שמאחוריה כאשר הגבולות בין שמלתה לבין הסובב אותה מטושטשים והחומר כמו מתפשט ואופף אותה. אלמנטים דומים בעיבוד שונה מופיעים גם ביצירה "Cocoon" של בראד קנקל, שמופיעה בטמבלר "olivier-serrano".
האמן הניו יורקי שיוצר עבודות חלומיות בהן נשים מוקפות בעלי זהב - לא החומר האמיתי כמו אצל קלימט שהדביק עלי זהב ממש על הקנבס, אלא האובייקט הפיגורטיבי שנטען בסמליות.
באופן דומה בעבודה "Candela", שמופיעה בטמבלר "hurlhimearthward", קנקל מהדהד - במודע או שלא - לציור "יהודית" של קלימט. גם כאן, לפי הפרשנויות השונות המצוירת היא למעשה אותה בלוך-באואר.
כאמור, הטכניקה בה השתמש קלימט בתור הזהב שלו ייחדה את סגנונו והפכה אותו למובהק. רמז להדבקת עלי הזהב ניתן למצוא בעבודה של דניאל ברקלי, שמוצגת בטמבלר "overtothepeninsula". את מושא הציור האהוב על קלימט - נשים, בעיקר ג'ינג'יות - מחליף כאן נער צעיר, יפה תואר גם הוא.
רלאנדר משתמש בחשיפות כפולות ומשולשות כדי ליצור דיוקנאות מהפנטים בעלי גבולות מטושטשים שיוצרים משחקי זהויות.
האלמנטים הטבעיים זוכים לעיבוד מעניין אחר בידיו של האמן ג'ספר ג'יימס, בעבודה שמופיעה בטמבלר "poodleofthenight". העבודות של ג'יימס מבליטות פן נוסף ביצירה של קלימט, שכבר הוזכר כאן, והוא ההטמעות של האובייקטים ברקע של העבודה.
כך גם בגרסה העירונית של ג'יימס בסדרת התצלומים "City Silhouettes", שמופיעה בטמבלר "ohbabyifeelsodown".
התמונה למעלה מחזירה אותנו לציור "הנשיקה" איתו התחלנו את הפוסט, וכעת מעבירה אותנו אל גרסה קצת שונה שלו; כזאת שמתאימה לחיי הבדידות והניכור של המאה ה-21. בעוד שקלימט בציורו חגג את רגע המגע החושני בין זוג אוהבים, העבודה "Still Lives" של מריה פריברג, שמופיעה בטמבלר "alecshao", מדגישה דווקא את היות האדם לבדו.
את הצוק מלא הפרחים והרקע הזהוב מחליפה כמות עצומה של ספרים ואת המלבושים המעוטרים של בני הזוג מחליף בד לבן, המזכיר יותר מכל תכריכי קבורה. כך העושר והצבעוניות של קלימט מקבלים כאן טוויסט מדכא למדי - הידע העצום הסובב את האדם בתקופתנו נראה כאילו הוא סוגר עליו, תוקע אותו. הביחד ננטש לטובת אינדיבידואליזם, אך כזה שאינו מפרה אלא מצמית.
ייתכן שהעולם של ימינו, 150 שנה אחרי הולדת קלימט, כבר לא מסוגל להתקשט ולהתעטר ומעדיף את הקדרות על פני המתיקות.