פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פסטיבל ירושלים 2012: אל תזדרזו לצלוב את דובר קוסאשווילי

      "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי זכה להשמצות חסרות הצדקה, ו"שומרי הסף" על אנשי השב"כ לא מספק תשובות משכנעות

      אתמול, במסגרת התחרות העלילתית המקומית, הוקרן בפסטיבל ירושלים "רווקה פלוס" של דובר קוסאשווילי, והוא עשה זאת כשהוא נישא על גל של השמצות. לאחר הקרנתו הראשונית מוקדם יותר הקיץ בפני חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע, נשמעו כלפיו שלל טרוניות, שרק הלכו והתגברו עד ההקרנה אמש והדהדו גם בה. מה לא אמרו עליו? שהוא דוחה ומקומם, שוביניסטי ומיזוגני, שאין סיבה לראות אותו עד הסוף ושמלכתחילה לא היה צריך לעשות אותו.

      אמש, בתום ההקרנה, התברר ש"רווקה פלוס" אינו ראוי לכל מילות הגנאי הללו, ונדמה שההתלהמות נולדה פשוט מפני שהיתה כאן הזדמנות לתפוס מטרה נוחה. לו אלמודובר היה מביים את המלודרמה הארסית הזו, היו עומדים בתור עוד משער הגיא כדי למחוא לו כפיים. אך קוסאשווילי הוא גבר ישראלי סטרייט, עם כרס, שיער על החזה ולשון תקיפה בהתנהלותו הציבורית, וכל המטענים הללו יוצרים ככל הנראה דעות קדומות לגבי כוונותיו. במבט מעמיק יותר, מגלים כי אלה אחרות לגמרי ממה שמיוחס לו.

      אין טעם למצות כעת את אפשרויות ההעמקה של המבט הזה, שכן "רווקה פלוס" אמור לצאת לקולנוע בתחילת אוגוסט, ואז תהיה ההזדמנות הנכונה לדון בו ברצינות. בינתיים, נסתפק בניתוח מזורז, ולמענו נתחיל בפרטים היבשים: בפשטות, קוסאשווילי מתאר כאן את סיפורה של רווקה שאמה הגוססת מפצירה בה להיכנס להיריון לפני מותה. הוא עושה זאת בתבנית של סרט בורקס ישראלי משנות השמונים, כולל ההומור הגס, המחוות העדתיות, הצבעוניות חסרת הטעם וכיוצא בזה, אך בתוספת משמעותית אחת – הוא מוסיף ממד של אלימות, מתחת ומעל פני השטח. כך, כמיטב המסורת, מתאפשר לו לפרק לגורמים ואף לפרק במכות את המשפחה הישראלית ואת הדרך שבה התרבות המקומית נוהגת להציג אותה.

      סרטו של דובר קוסאשווילי מעורר סערה בעולם הקולנוע הישראלי

      רווקה פלוס (יח"צ)
      סרט חריף וחכם. מתוך "רווקה פלוס" (צילום: יח"צ)

      התוצאה חריפה וחכמה עוד יותר משני סרטיו הראשונים, "חתונה מאוחרת" ו"מתנה משמיים", שגם הם עשו מהלך דומה. עם זאת, כיוון שבמכוון המבט כאן מרוחק יותר מאשר בלהיט הביכורים שלו, ברור כי התוצאה פחות סוחפת ומרגשת. חסרים בה גם אלמנטים נוספים – נדמה, למשל, שלו הסרט לקח מתישהו תפנית היצ'קוקית כנהוג אצל אלמודובר, היה נוסף לו ממד אפלולי, מעניין ובהחלט הולם.

      אך גם כך, התוצאה שנונה דווקא מתוך הוולגריות שלה, והיא גם מתהדרת בתצוגות משחק מעולות – בראש ובראשונה של יעל טוקר, המציגה עבודה פנומנלית ובעיקר אמיצה בתפקיד הראשי. נעים גם לראות את מוטי גלעדי חוזר לשחק תפקיד גדול באקרנים לאחר זמן רב, וזאת בתור רופא המשפחה שהוא מיטיב לעצב כמעין קריקטורה שנתלשה מתוך פארסה ישראלית מימים עברו. אך מעל לכל, הסרט מצטיין באירוניה שלו, שמלווה אותו בערמומיות לאורך כל הדרך ומקנה לו את מורכבותו.

      אירוניה היא מילת המפתח כאן, שכן אין ולו שנייה אחת בסרט שאינה אירונית, ולכן יהיה זה משגה נמהר להסתכל על הדברים רק כמו שהם. קוסאשווילי מתאר כאן מציאות מוכרת להכאיב שבה החברה חונקת באופן מטאפורי ומילולי רווקה עצמאית עד שתסכים להיעתר לתכתיבים ולעשות ילד, והוא לא חוגג עליה אלא מבכה אותה, בדרכו.

      במרבית היצירות המקומיות שנעשו קודם לכן, רגע הלידה הוא רגע שיא של אושר, וכאן זוהי נקודה טרגית שמסמלת את כניעתה של הגיבורה לחוקים החברתיים, בדיוק כפי שגיבור "חתונה מאוחרת" נאלץ להיכנע בסופו של דבר. זעקות השבר שלה באותו מעמד לא רק מבטאות כאב פיזי, אלא גם ייאוש שהוא תמצית הדטרמיניזם החברתי של קוסאשווילי. אם צריך לסכם את הסרט הזה במשפט אחד, הרי שהוא יהיה פרי עטו של ג'ון לנון – "האשה היא הכושי של העולם". בהתאם לכך ולמרבה האירוניה, נראה שגם הבמאי הפך לשק החבטות של הקולנוע הישראלי, ונותר רק לקוות כי האגרוף שהוא שולח כאן בעצמו יזכה עם הזמן להערכה הראויה.

      שומרי הסף (יח"צ)
      פחות חזק ומרתק מ"שלטון החוק". מתוך "שומרי הסף" (צילום: יח"צ)

      סרט ישראלי מדובר נוסף שהוקרן בירושלים, הפעם במסגרת התחרותית התיעודית, הוא "שומרי הסף" של דרור מורה, שמושיב לשיחה פתוחה וכנה שישה מראשי השב"כ לשעבר, ולכן רק טבעי כי יעורר ציפייה רבה. לאור התכנים ופורמט הדיון של הסרט, הוא נראה כהמשך טבעי ל"שלטון החוק" פרי עטו של רענן אלכסנדרוביץ', זוכה הפרס התיעודי בפסטיבל בשנה שעברה, שכזכור ערך שיחות דומות עם מי שהיו נציגי מערכת המשפט הישראלית בשטחים. אך האמת היא, שהמסמך של מורה הרבה פחות חזק ומרתק, וזאת מכמה סיבות.

      קודם כל, "שלטון החוק" עמד כסרט בפני עצמו. "שומרי הסף", לעומת זאת, הוא גרסה מקוצרת מסדרה של חמישה פרקים שתשודר בהמשך השנה בערוץ 1, והדבר ניכר בעריכה השרירותית שלו. נוסף לזאת, בעייתי קולנועית ככל שהיה, המסמך של אלכסנדרוביץ' היה עדיין אינטנסיבי וסוחף הרבה יותר מזה של מורה. בשעה שהוא התבסס על טכניקות "ערפל המלחמה" המהולל של ארול מוריס ונתן לצופים את התחושה שהם עצמם תחת מתקפה, כאן הכל זורם על מי מנוחות.

      מעבר לכך, הדיון ב"שלטון החוק" היה הרבה יותר מעמיק ורהוט מאשר ב"שומרי הסף". בין השאר, כי עם כל הכבוד, אבי דיכטר אינו מאיר שמגר. מכאן עולה גם הבעיה העקרוניות ביותר בסרט על אנשי השב"כ. בסרטו של אלכסנדרוביץ', חלק מן המרואיינים הביעו חרטה מסוימת, אך חלק ניכר מהם הגנו בתוקף על מעשיהם, מבחינה פרקטית ומבחינה ערכית. כאן, לעומת זאת, כמיטב מסורת "יורים ובוכים" הצבאית-תרבותית, כמעט כל ששת בני השיח מביטים אחורה בזעם ומלינים על פעילות השב"כ, וכיוון שהיתה להם סמכות גדולה בהרבה מזו של גיבורי "שלטון החוק", קשה שלא לקום ולשאול – אם כל מה שאתם אומרים נכון, למה לא פעלתם אז, כשהיה לכם את הכוח? ובעצם, לרובכם, או לפחות לאלה שלא הוכתמו לעד בפרשת קו 300 וברצח רבין, היתה עמדה ציבורית גם לאחר תום השירות, ולחלקכם עדיין יש כזו – אז למה לא עשיתם משהו בנידון כאנשי ציבור? למה אתם לא עושים את זה עכשיו? האם באמת ובתמים עברנו סופית לעידן שבו ברגע שאתה אומר משהו למצלמה, בזאת עשית את שלך?

      עם זאת, ולו רק מעצם הקונספט והיכולת להגשים אותו, "שומרי הסף" הוא מסמך מעניין, שגם מספק שלל כותרות: אברהם שלום מגחך על יעילות הסיכולים הממוקדים ומשווה בעקיפין בין הצבא הישראלי לזה הגרמני במלחמת העולם השנייה; כרמי גילון מצהיר כי בוודאות נחזה כאן ברצח פוליטי נוסף, והפעם לאחר פינוי יהודה ושומרון; עמי איילון מסביר מדוע ישראל תמיד מנצחת בקרב ומפסידה במלחמה; ויעקב פרי יורה לאוויר את ציטוט המחץ – "אחרי שאתה משרת בשב"כ, אתה נהיה קצת שמאלן". כל הפאנצ'ים הללו ועוד ודאי יעוררו דיון עד ובעיקר לאחר הקרנת הסדרה בערוץ 1.

      שרקייה (יח"צ)
      צפוי להיות ראש בראש עם "המשגיחים". מתוך "שרקייה" (צילום: יח"צ)

      היום יוקרן במסגרת התחרות העלילתית המקומית הסרט האחרון בה, "שרקייה", שמגיע לירושלים עטור שבחים מברלין ומקאן וצפוי להיות היריב העיקרי של "המשגיחים" על הפרס הראשי כאן. בינתיים, מחוץ לכל מסגרת תחרותית, הוצג בפסטיבל "איה", דרמה באורך כארבעים דקות בהפקתה של יעל אבקסיס שביימו מיכל ברזיס ועודד בן נון, מי שהיו אחראים בעבר לאחת היצירות הקצרות היפות בתולדות האירוע, "עונג שבת".

      הפעם, הם משתמשים בסיפור מפגש מקרי בנתב"ג כדי לדון בשבריריות המרחק בין קרוב ורחוק, והם עושים זאת באלגנטיות אירופאית, ברוך ובאנושיות ובעיקר בדיוק רב, שממחיש שוב את גודל כישרונם. שרה אדלר ואולריך תומסון, מצדם, מוכיחים בהופעתם בתפקידים הראשיים כי הם שחקנים מן השורה הראשונה, ולא רק יחסית לסרט בהפקה ישראלית.

      למרות כל האיכויות הללו, טרם ברור איפה תהיה הזדמנות נוספת לראות את "איה" במסכים המקומיים, שהרי ערוצי הטלוויזיה בישראל כבר לא נוטים לשדר דרמות (אולי שכחו כי "מבצע סבתא", מה שהפך לסרט הישראלי העכשווי הפופולרי ביותר, היה בעצם דרמת טלוויזיה). אפשר לקוות כי בכל זאת הוא ימצא בקרוב קורת גג, שכן לסרט חם שכזה מגיע גם בית חם.

      פסטיבל ירושלים: כל הסרטים, כל הדיווחים
      לא יכולים לחכות כבר לסרט של דובר קוסאשווילי? ספרו לנו בפייסבוק