סרטניקו

בדיוק רב רקחה גילה אלמגור את כל המצרכים שמרכיבים ספר לילדים גדולים בני זמננו: חופן מקובלים ושני חופני לא מקובלים, אחת מלכת הכיתה, חמש כפיות של מריבות בין ההורים, ואחת אהבה נכזבת ראשונה. הצעת ההגשה שבחרה לה: חבר שהוא עולה חדש + סרטן + לאבא יש חברה.

ובפירוט קל: אבנר הגיבור הוא ילד ממרכז תל אביב ששם עין על דפי, שהיא גם מלכת הכיתה. מגיע ילד חדש עם שעון גדול, קוראים לו אלכס, עולה חדש שהצליח להתגבר על הרייש המתגלגלת שלו. אלכס הוא מנהיג אמיתי והכל בו מוצלח מלבד העובדה שיש לו סרטן. בין אבנר דפי ואלכס מתפתחת חברות, מהסוג שמכונה בספרי ילדים "חברות מיוחדת", והשאר כבר היסטוריה.

בניגוד לשני ספריה הקודמים, "הקיץ של אביה" ו"עץ הדומים תפוס", שהיו אוטוביוגרפיים, החליטה אלמגור לכתוב מהמרחק הגדול ביותר שיתאפשר לה - ספר המסופר מנקודת מבט של ילד בן 12 וחצי. אמנם השילוב בין ילדים לסרטן הם דבר קרוב לליבה, כמי שמקדישה את זמנה לפעילות עם ילדים חולים ועומדת בראש "קרן המשאלות של גילה אלמגור", אך העובדה שלא מדובר בחומר גלם אישי, המבעבע מעמקי הסרעפת, ניכרת. "אלכס לרנר, דפי ואני" (למה לכל הילדות בספרי ילדים קוראים דפי??) לרוב איננו מצליח לעבור את רף השטאנץ לנוער במשבר, שכמוהו ניתן למצוא עוד לפחות שישה מיליון בכל ספריה עירונית שמכבדת את ספרניותיה.

אחד הדברים שבכל זאת מייחדים את ספרה של אלמגור הוא היחס המיוחד שלה לשפה. כל מי שיצא לו להיתקל בה פה ושם מחוץ לאולמות הבימה יכול היה להבחין בעברית התקנית שמתגלגלת מגרונה דרך קבע ומעוררת בשומע את התהייה האם מדובר ברפליקה משוננת היטב או במשפט אישי של אשה מן הישוב. כמי שבילתה את החלק העיקרי של חייה על במות ישראל, הופכת אלמגור לאחד מאותם יחידי סגולה שעבורם המקור הוא מחזה של אייסכילוס ושפת היומיום היא שיעתוק שלו.

כך קורה שממרום שנותיה ומעמדה מתחברת אלמגור כל כך אל אבנר הקטן, עד שהוא מדבר בשפתה, בשפה הכתובה והפורמלית. נסו לדמיין ילדון אומר: הוריה, חבריה, כעת, ראשית, שנית וכו', לצד שימושים כגון "מה בראש שלי", "מחורבן" ו"להתחפף". זה אולי מלמד ילדים לדבר יפה, אבל זה גם מעצבן לא פחות.

גם המקור של הספר, יותר משהוא חייהם של ילדים, או כאמור, ילדותה של המחברת, הוא חייהם של ילדים בספרים. יכול להיות שפעם היתה נפוצה ביצירות המיועדות לילדים הבעיה שהם מציגים אידיליות מפוקפקות מדי, אך מאז הופקו כמויות אינסופיות של סדרות טלוויזיה, הצגות וספרים חינוכיים לנוער שעוסקים במיני דברים שקורים אפילו במשפחות הכי טובות, עד שאלה הפכו בעצם להיות האידיליה החדשה. כלב כל מי שלא חולה בסרטן וההורים שלו לא גרושים.

הספר הוא אכן מה שראוי להיחשב כחינוכי: מוסרני להפליא, מהסוג שאם רק נתאמץ נגלה שכל האנשים בו, ובמיוחד הילדים, גם המציקנים, הם טובי לב. הורים יקרים, הסירו דאגה מלבכם! אם נניח לרגע שלצדקנות השפעה ישירה על נפשו של הקורא הצעיר (ולא אנטגוניסטית, מהסוג שגורם לילדים רק לרצות לבעוט בחתולים), אבנר וחבריו לא יסיתו את ילדכם לדרכים נפשעות. אם מדובר בילד רגיש, הוא אף עשוי להביא אותו לקתרזיס קטן ולחלוחית בעיניים.

אך מעבר לזאת יש, כפי שציינתי, עוד כמות נפשעת של ספרים שישיגו תוצאה דומה. למרות שכבר כמה שנים שאינני בת 12, יש בי אינטואיציה שאומרת שיש לנו נטייה מוגזמת לזלזל במורכבות מחשבותיהם של צעירים, ונדמה לי שמגיע להם לקבל קצת יותר, גם ממשהו אחר, אחר לחלוטין.