הלב הרחב

ציון: 9. אם לא הייתי סקפטי באשר ליכולת שלי להביע את ההערכה שלי לפליימינג ליפס במילים, אז אולי הייתי מסוגל להתייחס ל-“Yoshimi Battles the Pink Robots”, הדיסק החדש שלהם, באופן שהוא מספיק רציני בכדי להיקרא ביקורת מוזיקה מכובדת. הייתי מפרט את ההיסטוריה של הלהקה משנות השמונים ועד ימינו, מתעכב על האופן שבו התפתח הצליל שלהם, אומר כמו כולם שהם מאוד מושפעים מברט בכרך, תוהה על אודות המפיק דייב פרידמן, חוגג את הסאונד המיוחד ואף מתעניין בכל האספקטים הפסיכדליים שלהם (מבחינה היסטורית-מוזיקלית, כמובן).

אבל אני בא פה כדי לדבר איתכם דוגרי, לשים את הקלפים על השולחן: אני אוהב מאוד את “Yoshimi Battles the Pink Robots”. הוא דיסק נאה ומאוד מרגש, ומי שכבר קרא ביקורות שלי כאן יודע שאני אוהב לפרגן, וכשאני מפרגן אז אני הולך עם הלב עד הסוף.

ושכה אחיה – פליימינג ליפס היא הלהקה שאני הכי אוהב בעולם; פליימינג ליפס עושים מוזיקה שהאנשים שאני הכי אוהב הכי אוהבים; פליימינג ליפס שרים את השירים שאני הכי אוהב, הסולן הנוגה והחולמני שלהם הוא הסולן הנוגה והחולמני שאני הכי אוהב; הפליימינג ליפס מנגנים כמו שאני הכי אוהב ומתייחסים למוזיקה כמו שאני רוצה שלהקות שאני אוהב יתייחסו למוזיקה – הם נאיבים אבל אולי בעצם רק לכאורה, ובצורה מספיק משכנעת, הם שרים רומנסרות לאוהבים אבל לא בטוח שהם באמת מתכוונים לכל מה שהם שרים (במיוחד לא כשהם מדברים על רובוטים ובחורות יפניות), ועדיין אני מעדיף להאמין להם תמיד, לא שזה משנה. הם מתנסים וחוקרים צלילים אבל לא יותר מדי ובטח שלא מספיק בשביל להיות נודניקים רציניים; הם יודעים לקחת מיוצרים אחרים אבל מחזירים בהפוכה; הם נשמעים מדהים ואולי יותר מדי מדהים; השלמות שלהם עשויה להפחיד את מי שלא רגיל.

אם אני חושב על זה בשנית, אז פליימינג ליפס מבטלים לגמרי את הצורך שבשבחי האהבה. התקליט הקודם שלהם, “The Soft Bulletin”, כבר שכנע את כל המשוכנעים באמיתות המוחלטות שבו, והתקליט החדש שלהם גם הוא ממש לא עצלנוביץ': יש בו 11 שירים יפים על מוות ואהבה.


Yoshimi Battles the Pink Robots - Flaming Lips - הד ארצי