ושוב איתכם, ושוב איתכם

בדיוק כשאדי החשש כי לא יוותרו פרחים לצה"ל החלו מהבילים באוויר, חזר הרטרו בספין צוקהארה מרשים, תוך נחיתה מושלמת, מלווה בשרה'לה שרון, בשירון ובחיל השריון, וסילק את החשש: לא, לא, לא מנצחים אותי כל כך מהר. אמנם הסנוניות הראשונות ריחפו מעל לראשינו, אולם אנו העדפנו להתעלם – תיסלם התאחדו, ג'ו בראל חזר למשול ברוממה, "מומה" התאיידה, "נפסטר" התקזזה עם גורלה, ואפילו אביב גפן מתלוצץ עם מבקריו. תחיית המתים? ימי ביאת המשיח? בקושי – השירון, כלומר העשירון המזמר, חזר. שימו את הכסף גם על קאמבק של הגבעתרון. הפעם בפרסומת ל"עם אחד – גיוס אחד". גם אני חתום על צו פיוס.

הכתובת היתה על הקיר, ואנחנו פשוט לא ראינו. רגרסיה, אחי מאותגרי התהילה, רגרסיה שולטת בנו. הנה שוב אנו ארץ קטנה, פיצית ומפוחדת, מוקפת אויבים, והם באים עלינו לכלותנו. והנה שוב, הים אותו ים והשרון אותו גולדה. והנה שוב האינפלציה אותה אינפלציה, ותכף – רגע לפני מינויה של השרה לשגרירה – גם יורם ארידור יתחיל להעיף לעברנו טלוויזיות, ואם תמצמצו, אולי תפספסו את "מבצע שלום הגליל 2", זה ממש בדרך אליכם. הנה שוב, או"ם שמו"ם, וצביקה פיק ושמרית אור ומרי לו ו"מעלה, מעלה, מעלה/ אל השירים, אל המנגינות", ותכף ביבי חוזר ואפשר לומר באופן מוגמר שאנו חוזים במיקרו היסטוריה בהתהוותה – קיצור דברי מדינת ישראל בשנה ועשרה חודשי מאבק "על קיומנו", וכו' וכו'.

ואם כבר "על קיומנו", אז רצוי לפצוח בשירה ובדיצה, ולהיזכר בקטיושקה ובקטיושה וב"מי יש לו ריבה כזאת, ריבה יפה כל כך?", והורה היאחזות ו"עוד אבינו חי", והעיקר, לא לפחד כלל. ואם כבר "על קיומנו", הנה הם באים, כל אלפי ורבבות בני ישראל ומתקבצים במועדוני קריוקי מוסבים ובטברנות משובצרות, רק כדי לשוב ולחוש את תחושת "הביחד". אחחח, כמה שהתגעגעתי להיות עם כול-כם ביחד. ושוב איתכם, ושוב איתכם, ושלום על כולכם ושלום גם על כולנו. היי.

ואם כבר "על קיומנו", אז כדאי להודות שגל הרטרו הרגרסיבי האינפנטילי הזה הוא כמו נסיגה לאומית אל שלב הינקות, שלא לומר בחזרה אל העובר – רק שם, ברחם של אמא, הרגשנו מוגנים, ידענו לנסח איזה "אנחנו" מוגדר, איזה ערך ברור, שהוא מעל לכל "זה", שאינו דורש ביאור של היועץ המשפטי לממשלה. כן, ההתכנסות ההמונית במועדונים, שליפת הטנורים ממקום מחבואם וה"כיפאק היי" בסיום הערב, הם עדות נוספת לנסיגה בה מצויים העם ותרבותו, המשוועים כל כך לחומה של "מדורת השבט", לאורה המנחם של "שמש" ול"יש לי ביטחון בשלום של שרון", כלומר שרה'לה, או אריאל. בימים אלה – מי יודע לומר את ההבדל? שניים שהם אחד, מטאפורות זה לזו, זרקור סנוורים על מציאות הפתאים בה כולנו מתכנסים כדי לשיר "יהיה טוב". כן, בטח.