ארבע שנים עברו מאז הפצת "האביר האפל", החלק השני והמצליח להדהים בטרילוגיית באטמן של כריסטופר נולאן. בתקופה שהעולם חיכה בכיליון עיניים לצאת הפרק השלישי והנועל שלה, "עלייתו של האביר האפל", התרחשו בו דברים רבים. אחד מהם קרה מיד לאחר הגעת אותו סרט מהולל לאקרנים: וול סטריט התמוטטה, ויצרה בכלכלה האמריקאית את המשבר החמור מאז שנות השלושים.
הדי המשבר הזה לא שככו. להפך: הם רק הלכו והתעצמו, עד שהוא החליף את ה-9/11 כטראומה הקולקטיבית החזקה ביותר בעם האמריקאי. בהתאם לכך, מקור האיום ב"עלייתו של האביר האפל", שסוף כל סוף מגיע היום (שישי) לאקרנים, הוא סוציו-אקונומי: זירת ההתרחשות העיקרית היא עולם התאגידים והמסחר, האלגוריה בין גותהאם סיטי לניו יורק ולכן לוול-סטריט מובהקת מתמיד והיעד העיקרי של הארכי-נבל הוא לכבוש את המרכז הכלכלי הזה. כתוצאה מכך, אפשר למצוא בתסריט גם הד להתרחשויות האקטואליות שהגיעו בשלהי ארבע השנים הללו, למשל תנועת Occupy Wall Street. העובדה שכריסטופר נולאן ואחיו ג'ונתן כתבו אותו לפני בואה של התנועה הזו לא מפחית מעוצמת המשל, אלא רק מוכיחה שוב כי כמו תמיד לאורך ההיסטוריה, הקולנוע לעתים לא רק משקף את המציאות או מגיב לה, אלא גם חוזה אותה.
בפרק הקודם נקודת המוצא של הג'וקר היתה אתית-פילוסופית: הוא רצה לעורר כאוס כדי להוכיח שכל בני האדם חסרי מוסר. גם בסרט זה מבקש הנמסיס של באטמן לחולל אנרכיה דומה, אך הפעם הוא עושה כן מתוך מהפכנות מרקסיסטית שנולדה כתוצאה מילדותו העשוקה. תקוותו היא כי ההתקוממות שיוביל תוציא את ההמונים לרחובות, תנשל את העשירים מנכסיהם, תגרום למטבע לאבד את ערכו, ובסופו של דבר תוביל לחורבן האימפריה המושחתת של גותהאם, שבדיוק כמו פומפיי, תזכה לחזות בשואה שהביאה על עצמה. זו מהפכה אדומה, גם ברוחה האידיאולוגית וגם בשפיכות הדמים שהיא גוררת. משבר כלכלי בעוצמה כה גדולה, שנולד מתוך חטאים חברתיים כה כבדים, מחייב מבחינתו של הארכי-נבל תגובה כזו.
ארכי-נבל זה הוא התוספת החשובה ביותר בפרק השלישי. מגלם אותו השחקן הבריטי טום הרדי, שכבר הופיע ב"התחלה" של נולאן. שמו ביין, והוא מתגלה כפסיכופת נמוך קומה יחסית אך כמעט כל-יכול פיזית ונפשית, שמנהיג בכריזמטיות צבא של שכירי חרב, ואיש לא יכול לעמוד מולו. בעצם, אולי רק דמות אחת כשירה לבלום אותו ואת מזימותיו מרחיקות הלכת. זהו באטמן, כמובן, הנאלץ לחזור מחיי הפרישות שגזר על עצמו בעקבות אירועי הסרט הקודם, ולשוב לבמה הציבורית כדי להציל את הדבר היקר לו מכל גותהאם סיטי.
את הדינמיקה בין ביין ובאטמן, בנה נולאן כאילו הם צדדים שונים של אותו מטבע, תרתי משמע. הוא עשה זאת, כהצהרתו, בהשראת "בין שתי ערים" של צ'רלס דיקנס. הרומן הקלאסי, המצוטט כאן ישירות, נתן לתסריטאי-במאי השראה בשלושה מישורים: גם במיקום העלילה בזמנים סוערים ובשימוש בסערות מוחשיות כדי לשקף זאת, וגם בעיצוב הדמויות כך שכל אחת תהיה תמונת ראי או תמונת תשליל של האחרת.
בהתאם לזאת, גם הגיבור ויריבו שונים ככל שהם דומים. מתגלה לנו כי שניהם התחנכו אצל אותו מורה רוחני, ובהמשך לכך יש להם אותן יכולות וטכניקות וגם אותו רצון להגיב על המתרחש בסביבתם, אך כל אחד מהשניים צמח בכיוון אחר: באטמן עדיין מאמין באנושות ולכן הוא מבקש לשפצר את הסדר הקיים, ולהפוך את העולם למקום טוב יותר; ביין איבד בה אמון ולכן הוא מייחל למוטט את הסדר לגמרי, ולמחוק את העולם לחלוטין.
ההקבלה הזו ברורה למעשה, כמו רוב האלגורית כאן, לעתים היא אף מובהקת מדי. למרות זאת, לא נוצרת סינרגיה וגם לא השלמה בין באטמן וביין. התחושה בעת הצפייה בעימותים ביניהם, ולא מתוך ערגה נוסטלגית לקרבות שבין איש העטלף לג'וקר, היא שזה פשוט לא זה. תחושה דומה מלווה את הסרט כולו, שנראה כאילו המגעים שבו רופפים מכדי ליצור ניצוצות.
נוסף לדינמיקה הבעייתית בין הגיבור ויריבו, יש בסרט שלל חולשות נוספות. קודם כל, באופן שאינו הולם את נולאן, הוא נופל בכמה מן הבורות הקבועים של הז'אנר ושל מוצרי קיץ הוליוודיים בכלל. למשל, העקרונות שעליהם מושתתים הקנוניה של ביין וחבריו אמנם ברורים, אבל בתוכנית הוצאתה לפועל אין מידה של היגיון פנימי, והתסריט אף מתייחס אליה באותה קלות דעת האופיינית למוצרי ג'יימס בונד. זהו מהלך לגיטימי בלהיטים קלילים, אבל לא בטרילוגיה שתמיד לקחה את עצמה כל כך ברצינות, ובצדק.
ביחס למזימתם של ביין ולהקתו, חוטא הסרט באחת הקלישאות ההוליוודיות הנושנות מכולן המחשבה שככל שהפצצה בידיהם של האנשים הרעים גדולה ומאיימת יותר, כך פוחת הצורך להתעמק במנגנון ההפעלה שלה. הרי מה זה משנה, אמרנו לכם שאם לוחצים על הכפתור ישמעו בום וזה יהיה הסוף של כולם, מה יש לשאול מעבר לכך?
בהמשך לזאת, נולאן נאחז בשתי קלישאות רעועות אחרות: האחת, ידועה בכינויה "אז למה אתה לא לוחץ כבר על הכפתור?", שבה אחת או יותר מן הדמויות מתעקשת להסביר את מזימתה במקום להשלים אותה, ועושה זאת באריכות המאפשרת ליריבה לסכל אותה. השנייה ידועה כ"איך הוא הגיע לפה"?, שבה דמות אחת מגיעה מקצה אחד של העולם לאחר, בלי שום הסבר ומלכתחילה בלי שהיתה לה דרך הגיונית לעשות זאת. כיצד, למשל, משכיל באטמן לשוב בשלב מסוים לגותהאם סיטי לאחר שהושלך לכלא מרוחק? התשובה לכך היא נוחות תסריטאית, ושום דבר אחר.
בעיצוב דמותו של באטמן, יש בעיה עקרונית יותר. התסריט דווקא בונה היטב את הגיבור ומעמיק ופותח אותו באופן חסר תקדים. בעיקר, הוא מיטיב לפזר שלל רמזים מטרימים לגבי המסלול שבו נפשו רוצה ללכת, אך הבנייה הזו לא מתוגמלת בסופו של דבר, שכן נולאן מהסס לקחת את איש העטלף צעד אחד נוסף, באופן שאולי היה מעניק לסרט את הקתרזיס שחסר בו. אפשר לתהות אם גם ביצירה אישית יותר, חפה מכל שיקולים הולייוודים עתידיים ומותגיים, היה הבמאי כה נזהר להשלים את התהליך של הגיבור. כך או כך, הדבר מפחית מעוצמתו ומזו של התוצר כולו.
ובכל זאת, גם בעידן הקטגורי שבו אנו חיים, "מאכזב" או "מושלם" אינם הסופרלטיבים היחידים על הסקאלה. כיאה לסרט המתרחש באמצע הדרך שבין כוחות מנוגדים, "עלייתו של האביר האפל" ממחיש זאת למרות הפגמים שבו, עדיין מדובר בחוויה קולנועית ייחודית, חכמה, מרשימה ורבת סגולות.
הראשונה שבהן היא דמויות המשנה שנוספו בצדו של באטמן. ג'וזף גורדון לוויט פנומנלי כשוטר הזוטר המתגייס לתת לו כתף ובסופו של דבר נהיה דומיננטי בעלילה לא פחות ממנו. אן הת'אוויי, מצדה, מעניקה את הפרשנות המעניינת עד כה לדמותה של אשת החתול. בניגוד לשחקניות קודמות שעשו זאת ובהתאם לרוח הסרט כולו, היא אינה לוקחת אותה לכיוונים מגדריים וארוטיים, אלא חוזרת למקורות שלה כמעין רובין הוד של גותהאם סיטי: מישהי שמשתמשת ביכולותיה החתוליות כדי להשתחל למבצריהם של העשירים ולגנוב מהם.
בדומה לגורדון לוויט, הת'אוויי בונה אישיות מרשימה מלכתחילה שרק הולכת ומתחזקת עם הזמן. בסופו של דבר, שניהם בונים דמויות כה איתנות ורבות רבדים, שקשה להאמין כי הופעתם ביקום הקולנועי הזה היתה חד פעמית: בגלגולים הבאים והבלתי נמנעים של באטמן, אפשר להניח שהאולפנים עוד יבקשו להשתמש בנכסים כאלה.
בהקשר של שחקני המשנה, אי אפשר שלא לציין את הופעותיהם של אורי גבריאל ואלון אבוטבול, המגלמים תפקידים קטנים וחשובים עלילתית. אפילו בסרט כה סוחף, עשיר ואינטנסיבי, הם עושים זאת בצורה המחייבת אתנחתא רגעית לשם התפלאות פרובנציאלית.
אחד משני אלה זוכה גם להיות שותף בשתיים מסצינות הפעולה הטובות בסרט, המציג רצף של מעמדים משלהבים שכאלה. בכל הקשור לפעולה, נולאן עולה כאן לרמה הגבוהה ביותר במישורים שבהם הצטיין גם כך: העיצוב הוויזואלי, בניית המתח, הנכונות לברוטליות חסרת פשרות, השימוש בזירות ההתרחשות, ההעמדה של משתתפים רבים בהן, ניצול המחוות הפיזיות לשם הארת נשמותיהן של הדמויות והתזמור של כל זה.
כתוצאה מכך, משכיל הבמאי ללפות את גרונו של הקהל במשך חלקים ניכרים מ-164 דקות הסרט. זהו הישג יפה כשלעצמו, אך הדבר המרשים באמת הוא מה שהבמאי מעורר בצופה בעת דבקותו בכיסא. "עלייתו של האביר האפל" לא רק מסחרר ומהפנט, אלא גם אינטנסיבי, מותח ובעיקר מלחיץ בצורה בלתי רגילה. היו כבר להיטים קיציים שגרמו לזעוק "וואו", אבל לא זכור שובר קופות שעורר תחושה כזו של אימה, כאילו אולם האיימקס הענק הופך לקופסת סרדינים קלסטרופובית העומדת תחת מתקפה.
המתקפה הקולנועית של נולאן מעוררת חרדה ומעל הכל, בהתאם לרוח הזמן ממנה נולד, יוצרת טראומה. בעת האחרונה מציגים בתעשיית הקולנוע גימיקים שונים שנועדו להבטיח את האטרקטיביות של הקולנוע, אך הבמאי לא זקוק לאמצעים מלאכותיים מתוך האולם שירעידו את כיסאו של הצופה הסרט עושה זאת בעצמו, ורק מהתבוננות בו, הקהל שמולו חש לאורך רוב הדרך כאילו הוא לכוד בנחיתת אונס של מטוס.
מעבר לאיכות הבסיסית של סצינות הפעולה, האינטנסיביות נובעת משתי סיבות עיקריות: קודם כל, מתוך ההיכרות שלנו עם שני הפרקים הקודמים ובשל הדרך שבה מתפתחת העלילה כאן, אנו נאלצים לצאת מנקודת הנחה שהכל יכול לקרות פה, כולל דברים רעים ביותר, כולל דברים שבדרך כלל לא קורים בסרטים הוליוודיים. מתוך חוסר הוודאות שיהיה טוב, לא במובן המקובל של המילה ולא בכלל, נולדת יראה אמיתית, עד השנייה האחרונה.
נוסף לכך, הלחץ נובע גם מן הכוח בדמותו של ביין. יש בהרדי מלכתחילה עוצמה פסיכופתית נדירה ועוכרת שלווה, ונולאן מקצין אותה עוד יותר. בין השאר, כהרגלו, הוא עושה זאת באמצעות עיצוב הסאונד: כיוון שהארכי-נבל עוטה על עצמו מסיכה המכסה את כל פניו, קולו המתנשף מגיע אלינו דרך פילטר, והתחושה היא כי דבריו מגיעים אלינו מתוך מימד אחר, שאינו חופף לזה של התמונה. כלומר, אנו חשים שהרשע המאיים הזה לא נמצא רק מולנו אלא גם מצדנו או מאחורינו, וזו הרגשה לא נעימה בלשון המעטה.
בכלל, נולאן מיטיב להשתמש כאן ברצועת הסאונד כדי לשמור על האינטנסיביות והאיום, ועושה זאת גם באמצעות ליווי מוזיקלי אפקטיבי ובלתי פוסק. התוצאה, באופן אירוני יחסית למוצר שעומד להיות להיט המוני, לא סימפטית בכלל, וכן מאתגרת ותובענית.
אי-הנוחות שמעורר "עלייתו של האביר האפל" נובעת גם מן הרלוונטיות שלו. מילא אם כל ההתרחשויות מעוררות הפלצות הללו היו נחלתו של יקום בדיוני באמת, אך ברור שהוא משקף את המציאות האקטואלית. דבר זה שולל מן את הצופה את הנחמה שבלומר לעצמו כי זה רק סרט, וביציאתו מן האולם כבר לא יהיה ממה לפחד. ב"הנוקמים", למשל, האיום על שלום היקום גולם בדמותם של חייזרים דמיוניים כלומר, לפחות כרגע, הוא נדמה אסקפיסטי לגמרי. כאן, המזימה הפופוליסטית של ביין הופכת את העם עצמו לאויב הציבור, ומכאן כבר אי אפשר לברוח.
מן המעגל חסר המוצא הזה עולה מה שהיא אולי המעלה האחרונה והחשובה מכל של הסרט בפני עצמו: מורכבות העמדה שלו בפני הסוגיות העומדות במרכזו. הוא דן בהן באמביוולנטיות מוסרית, שאינה מבקשת לשאת חן בעיני אף אחד מן הצדדים. קולות קיצוניים במפלגה הרפובליקאית מיהרו לתקוף את נולאן ולהאשימו בדמגוגיה ליברלית, אך למעשה הוא עצמו תוקף את הרדיקלים ואת האנרכיסטים ומזהיר מפני הדמגוגיות והפופוליזם של התקוממויות עממיות, ומן הסכנה שבטלטול יתר של השיטה הקיימת.
מנגד, הבמאי גם אינו חף מביקורת כלפי השיטה הזו, ומראה את השחיתות וחוסר הצדק שקיימים בה, ואת הפשיזם והקונפורמיזם שהיא מנחילה. כלומר, הוא משכיל ליצור קולנוע שאין בו טובים ורעים, לפחות לא במובן הטהור של המילה, וגם לא שחור ולבן. הסרט פועל בשטח אפור, שצבעו מסמל היטב את הבלבול העכשווי של העם האמריקאי ואולי של העולם כולו בעומדם מול המצוקות החברתיות. בכך, "עלייתו של האביר האפל" הוא אולי הסרט הסוחף והמורכב ביותר על המאבק בין סדר ואנרכיה שנעשה מאז "M" הקלאסי של פריץ לאנג.
כל האמירות הנ"ל בחנו את "עלייתו של האביר האפל" כסרט יחיד ומנותק משני הפרקים הקודמים, אך בסיכומו של דבר אי אפשר להתייחס אליו ככזה. לאור מעמדו הפולחני של קודמו, הנטייה הטבעית היא להקביל ולהשוות בין השניים, אך זה יהיה דבר סר טעם, שכן הם למעשה שני צדדים של אותו דף. פרק זה אינו מתחרה של "האביר האפל", כי אם המשך ישיר שלו, וכן של "באטמן מתחיל".
יחדיו, השלושה סוגרים מעגל, ובתום הצפייה ב"עלייתו של האביר האפל" מבינים עוד יותר מתמיד עד כמה צריך לראות את האחד כדי להבין את האחר, ועד כמה הם משלימים זה את זה. הסרט עצמו אינו שלם, אך ממלא את תפקידו בטרילוגיה ומביא אותה לכדי שלמות.
הטרילוגיה הזו נוצרה פחות או יותר בו בזמן עם נבחרת ספרד בכדורגל, ובדיוק כמוה, בכל הקשור לאיכות, עוצמה ועומק, גם היא משהו של פעם בדור. ארבע שנים חיכינו לפרק שישלים אותה. מי יודע כמה זמן נחכה לסרטים שיצליחו להשתוות לה.
"עלייתו של האביר האפל": פרויקט מיוחד לקראת אירוע השנה בקולנוע
"עלייתו של האביר האפל": כל תולדות באטמן בטיימליין אחד
"עלייתו של האביר האפל": איפה ומתי רואים?
הצביעו לסרט באטמן הטוב ביותר