אחד הדברים המשמחים ביותר בנורמליזציה של הקולנוע הישראלי בעשור האחרון הוא התייצבותה של ההפצה העונתית. בחודשי הסתיו והחורף הגשומים, המסכים מתמלאים בדרמות רגישות, המיועדות לקהל מצומצם ואנין טעם לרוב, בעוד שבקיץ מגיע הזמן לתוצרת הקלילה, המשעשעת והמרעננת, שפונה לקהל הכי רחב ומתעתדת לשבור קופות. במשך יותר מעשרים שנה, הקולנוע הישראלי היה רובו ככולו קולנוע של חורף, בעוד שסרטי קיץ נתפסו כז'אנר נחות ולא אמנותי מספיק. הקיץ היה מזוהה באופן מסורתי עם סרטי הבורקס של בועז דוידזון ומנחם גולן, ועל כן בעידן "קולנוע האיכות" של שנות השמונים והתשעים הוא נחשב למוקצה. אלא שאז הגיע הרנסאנס הקולנועי של ראשית שנות האלפיים ואיתו הצלחות הקיץ הגדולות כמו "סוף העולם שמאלה", "אביבה אהובתי", ובמיוחד "זוהי סדום", והפיתוי לפוצץ אולמות שוב התחיל לקרוץ למפיקי הקולנוע וגם לקרנות.
אגב, תהליך ההתמסחרות של הקולנוע הישראלי החדש הולך יד ביד עם תהליך משמעותי נוסף: אחרי שנים רבות שבהן הגופים הדומיננטיים בתעשיית הקולנוע הישראלית היו קרנות הקולנוע הציבוריות, לאחרונה הכוח עובר פעם נוספת לידיים של המפיקים הפרטיים או ליתר דיוק גוף הפקה פרטי אחד: "סרטי יונייטד קינג" של האחים משה ולאון אדרי. לטוב ולרע, נראה ששום דבר משמעותי לא קורה בימים אלה בקולנוע הישראלי בלי האחים אדרי, ששותפים להפקה של רוב הסרטים המקומיים המרכזיים, מקרינים אותם במרכזי הקולנוע המצליחים שלהם, שולטים על הזכויות של רוב קטלוג הקלאסיקות הישראליות, ובמקביל גם מתפרשים לעבר תעשיית הטלוויזיה ותעשיית המוזיקה. על כן, לא פלא שהכסף שוב התחיל לדבר בקולנוע הישראלי, ולא רחוק היום שבו הדומיננטיות של קולנוע קיץ נוסח ישראל שוב תהיה מובהקת ועוצמתית, כפי שהייתה בשנות השישים והשבעים.
כל ההקדמה הארוכה הזאת מביאה אותנו לקיץ 2012 ולשלושה סרטי הקיץ שמתחרים עליו, בכוונה להפוך לשוברי קופות רשמיים ולהביא לאולמות מאות אלפי צופים. סרטי יונייטד קינג של האחים אדרי מיוצגים על-ידי "העולם מצחיק" של שמי זרחין, שכבר מכר עד השלב הזה מעל 100,000 כרטיסים ו"הדילרים" של עודד דוידוף. מארק רוזנבאום, אחד הבודדים שמציבים אופוזיציה הפקתית והפצתית לאחרים אדרי, הוציא את "המשגיחים". שימו לב, שלשלושת הסרטים יש מאפיינים דומים: הם שכונתיים, עממיים, ומשלבים בין צחוק לדמע. זה מה שעבד בקולנוע הישראלי בימי הבורקס העליזים לפני 40 שנה , וזה מה שעובד בו היום.
מבין שלושת סרטי הקיץ הנוכחי, נראה ש"הדילרים" הוא ההימור הגדול יותר, וקשה לקבוע בשלב הזה עד כמה הקהל יידע להתמודד איתו. הסרט מספר את סיפורם של שני חברים סטלנים ירושלמים (רמי דוידוף ואיתי תורג'מן), שמסתבכים עם פושע-על מקומי (אלון אבוטבול האדיר), ונאלצים להשיג סכום גדול של כסף, בשביל לפצות אותו. הדרך לפיצוי עוברת באינספור עישונים, משחק כדורגל מטורף של ליגת השכונות, מסע לילי הזוי למפגש עם סוחרי סמים בלוד, בדיקת הריון מכרעת ועוד כהנה וכהנה טוויסטים והפתעות.
עודד דוידוף, הבמאי המוכשר שמאחורי "מישהו לרוץ איתו", "תמרות עשן" ו"מרס תורכי", סרט שגם הוא שוטט באזורים ז'אנריים דומים, רקח עולם בדיוני צבעוני, מפורט ואותנטי, שכיף לשהות בו שעה וארבעים דקות. אין הרבה במאים בארץ ברמת המיומנות והשליטה הטכנית של דוידוף, והדבר ניכר בכל סצנה וסצנה. גם התסריט, שכתב אחיו של דוידוף והשחקן הראשי רמי דוידוף, יחד עם שגיא אזולאי, מספק לא מעט סצנות מפתיעות, ששופעות הומור מדליק. מיותר לציין שגם הצילום של ירון שרף ("העולם מצחיק"), המוזיקה של רן שם-טוב (סולן איזבו ומעצב פסקול לסרטים כמו "זוהי סדום") והמשחק של הצוות, שכולל גם את צחי גראד, יובל שרף, מיכל גבריאלוב ועוד רבים וטובים הם ברמה גבוהה במיוחד.
מה שמוזר ב"הדילרים", והוא זה שעשוי להרחיק ממנו חלק מהצופים, הוא שהסרט לא לגמרי החליט מה הוא רוצה להיות. בתור קומדיית פשע מקפיצה סטייל טרנטינו או קוסטוריצה, הסרט מתנהל בעצלתיים ובנינוחות שבעה, כאילו גם הוא עישן ג'וינט או שניים לפני שקפץ למסך. בתור דרמה רצינית הוא לא מספיק עמוק ומורכב. גם העלילה שלו נמנעת מלהתיישב במבנה הוליוודי קלאסי, ומכילה בתוכה שינויי כיוון תמוהים, שמשאירים את הצופים מבולבלים למדי. אמנם זה עדיין עשוי היטב, משעשע ומהנה לאורך כל הדרך, אבל כשהסרט נגמר, לא לגמרי ברור מה הוא רצה מאיתנו. יתכן והיה שם קונספט, שלא הבשיל עד הסוף, אבל הדבר די פוגם בתוצאה הסופית.
"הדילרים" - מתי ואיפה רואים?
"הדילרים" - האם תלכו לצפות בו? ספרו לנו בפייסבוק