פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      דיסק און קינג: למה גנזו בישראל את החדשים של וויל פארל והאחים פארלי?

      וויל פארל מצדיע לטלנובלות מקסיקניות נושנות והאחים פארלי לשלישיית בדרנים אגדית. במקרה אחד התוצאה מייגעת, במקרה אחר מקסימה. מדור הצפייה הביתית

      הבלוג Vulture מבית ניו יורק מגזין גיבש השבוע את רשימת מאה הכוכבים המהימנים בהוליווד, ושיבץ בין החמישים הראשונים את וויל פארל. בכך הוא הקדים שמות כמו רוברט דה נירו ורוברט פטינסון, וגם קומיקאים בסדר הגודל של ג'ים קארי וסשה ברון כהן. זו היתה הוכחה נוספת לכך שבעולם הקומדיה ההוליוודי, השחקן גבה הקומה הוא ראש לאריות.

      אך בניגוד לרבים מן הקולגות שהתברגו נמוך ממנו, הפופולריות של פארל לא בהכרח מתפשטת מעבר לים. בישראל, לדוגמה, באופן מדהים למדי, כמחצית מן הקומדיות בהן כיכב בעשור האחרון פשוט לא הוצגו כאן מסחרית. אפשר להאשים בכך את המפיצים חסרי האמונה, אבל האמת היא שהקהל הרחב לא מתחבר אליו. הנה, "אחים חורגים" ו"החבר'ה האחרים", שתי מהתלות מופת בכיכובו שהיו להיטים במולדתו, דווקא כן הופצו מסחרית בישראל, אך הציבור לא נהר לראותן. זו לא תופעה ייחודית לארץ: גם במדינות רבות אחרות, כולל כאלה דוברות אנגלית, ההומור של השחקן לא נוגע בהמונים.

      הנימוק הרווח לכך הוא כי הסגנון של פארל "אמריקאי" מדי, ומתבסס על ניואנסים, מחוות והקשרים תרבותיים שצריך לחיות בארצות הברית כדי להבין אותם. תיאוריה זו תקפה ביתר שאת ב-"Casa de mi Padre", סרטו האחרון והראשון שלו שבו הוא מדבר ספרדית, שאכן נגנז בארץ. הקומיקאי מגלם כאן חוואי מקסיקאי הנלחם באחיו המושחת, ועושה זאת כמחווה לטלנובלות מיושנות תוצרת ארץ הסומבררו – ז'אנר שמוכר היטב במולדתו, שיש לה מן הסתם זיקה לאוצר התרבותי של שכניה, אך אינו אומר דבר ליושבים במזרח התיכון.

      פארל מצדיע לסוגה הזו באופן משועשע ואירוני, ובכך מזכיר למשל את "חסין מוות" של קוונטין טרנטינו ו"פלאנט טרור" של רוברט רודריגז, שגם הם נהגו באופן דומה בסוגות נושנות ומפוקפקות מלכתחילה – במקרה שלהם, סרטים סוג ב' משנות השבעים.

      Casa de mi Padre (imdb)
      אם רואים, אז רק בתדלוק של סמי הזייה. וויל פארל ב"Casa de mi Padre"

      בסוג כזה של עשייה יש שתי בעיות מובנות: הפסטיש שהיא מחייבת מצריך מלאכותיות מודגשת ומוקצנת במיוחד, וכדי ליצור אותו דרוש ביטחון עצמי מוחלט, שבדרך כלל מוביל למידה של שביעות רצון עצמי, זחיות ואטימות. נוסף לזאת, אם פועלים במכוון במסגרת ז'אנר חובבני ועילג, אז לא משנה עד כמה מרוחק המבט בו, התוצאה בהכרח נידונה להיות חובבנית ועילגת גם כן.

      שתי הבעיות העקרוניות הללו עומדות גם בעוכריו של סרט זה, ויש לו גם כמה חולשות נקודתיות: הוא פשוט לא מצחיק, מעניין או מהנה במיוחד, והדברים נאמרים בלשון המעטה, ובמחילה מכבודו של פארל. למען האמת, אף שאורך "Casa de mi Padre" פחות מ-80 דקות נטו, הצפייה בו היתה מייגעת למדי.

      מובן כי אין בכוחה של מפלה זו כדי להדיח את פארל מצמרת עולם הבידור האמריקאי, בדיוק כפי שמפחי נפש קודמים, למשל "Semi-Pro", לא עשו זאת. מה עוד, שבשנה הקרובה הוא ישחק בשני סרטים האמורים להמתיק את הטעם המר של קומדיה כושלת זו: "הקמפיין", סאטירה פוליטית שלו ושל זאק גליפיאנקיס, ו"אנקורמן 2", המשכון של אחת מן הפנינים הגדולות שלו. השאלה היחידה היא אם נזכה לראות את שתי אלה על מסך גדול בישראל, או שנאלץ לחכות לזה הקטן.

      The Three Stooges (imdb)
      לפחות נחסך מאיתנו התענוג שבתרגום העברי "קרועים על כל הראש". מתוך "Three Stooges"

      בניגוד לוויל פארל, האחים בובי ופיטר פארלי בדרך כלל אינם מקופחים. למעשה, מעבודת הביכורים שלהם, "טיפשים בלי הפסקה" (1994) ועד להיטים הלפני אחרון, "רווקים לשבוע" (2011), מרבית סרטיהם הופצו כאן מסחרית.

      אך גם אצלם יש יוצאים מן הכלל, ובדיוק כזה הוא גם סרטם האחרון: "The Three Stooges". קומדיה זו הודרה השנה מבתי הקולנוע בישראל, אף שהיתה מחשבה להפיצה ואף הומצא תרגום עברי מופרך לשמה – "קרועים על כל הראש".

      זה קרה מאותה סיבה שרבות מעבודותיו של פארל נגנזות כאן – בעוונותיו, "The Three Stooges" מצדיע לפולחן אמריקאי, שילדים רבים במדינה גדלו עליו, אבל לתושבים בישראל הוא אינו אומר דבר.

      במקרה זה, הכוונה היא לשלישיית הקומיקאים האגדית, שבשמה נקרא הסרט. האחים פארלי ביקשו במשך שנים להוקיר את פועלם. בתחילה, הם קישרו לפרויקט שמות בסדר הגודל של בניסיו דל טורו, שון פן וג'ים קארי, אך בסופו של דבר נאלצו להתפשר על שמות אלמוניים בהרבה, בלשון המעטה: וויל סאסו, כריס דיאמנטופולוס ושון הייז, שנראים בהתאמה כתשובות הוליוודיות לדביר בנדק, ליאור שליין ונדב הנפלד.

      כרזת הסרט קרועים על כל הראש (יח"צ)
      בתמונה: התשובות ההוליוודיות של ליאור שליין, נדב הנפלד ודביר בנדק. מתוך "The Three Stooges"

      בצדם מופיעים גם כמה שחקנים מוכרים יותר, ובראשם לארי דיוויד בתפקיד מפתיע ומשעשע בהחלט כנזירה. יחדיו הם מתארים כיצד שלושת הלצים מנסים להציל את בית היתומים שבו גדלו, אבל כמו ב-"Casa de mi Padre" גם כאן העלילה קלושה ולא חשובה. מבחינת של האחים פארלי, הסיפור אינו אלא בסיס שעליו הם בונים רצף של גגים.

      ההבדל הוא, שהמהות עצמה שונה לגמרי. "Case de mi Padre" ביטא את הלך הרוח העכשווי בקומדיה האמריקאית, שבא לידי ביטוי גם בשני המייצגים הבולטים שלו הקיץ, "זה הבן שלי" של אדם סנדלר ו"טד" של סת מקפרלן. כלומר, הוא הציג תרבות פופ מן העבר והתייחס אליה באופן נקודתי ומלא אירוניה עצמית, כיאה לעידן הפוסט-המודרני שבו יוצרים מתגאים בכך שהם מספיק ילדותיים כדי להתייחס לנוסטלגיה כזו כנקודת הציון היחידה ביקום כולו.

      אך בסרט זה, אף שהוא נולד מתוך כמיהה נוסטלגית, אין שום זכר לגישה הזו, וזאת כיוון שאין בו שום חשיבות לזמן ולמקום. סביר להניח כי לו פארל, סנדלר או מקפרלן היו עומדים מאחורי הקומדיה על שלושת המוקיונים האגדיים, הדגש ודאי היה על הלבוש, המוזיקה, הסלנג והעולם התרבותי בכלל מהזמן שבו פעלו.

      אך את האחים פארלי, כל זה לא מעניין: השניים מציגים עולם מופשט לחלוטין, שאין בו מאפיינים תרבותיים, ולכן אין חשיבות לעובדה שמדובר בסרט מ-2012 העוסק בגיבורים מהימים שהקולנוע היה בשחור-לבן. באותה מידה, הוא גם היה יכול להתרחש בשנות החמישים ולהציג גיבורים שהגיעו מן העתיד. בעולם חסר אופי, זה ממש לא משנה.

      המופשטות הזו באה לידי ביטוי גם בסוג ההומור: חסל סדר אירוניה, נוסטלגיה והתחכמויות פוסט-מודרניות. האחים פארלי מחזיר את הקומדיה לשורשים הבסיסיים ביותר שלה, כזה שהיה תקף עוד בעידן הקולנוע האילם. כל הדאחקות כאן מתבססות על סלפסטיק טהור: מחוות פיזיות, עוויות פנים, רעשי רקע ותו לא.

      The Three Stooges (imdb)
      סלפסטיק טהור, ותו לא. מתוך "The Three Stooges"

      הסלפסטיק הזה מוליד כמה רגעי קסם – למשל, הסצינה שבה השלושה יוצרים בטעות תאונת דרכים גרוטסקית לחלוטין היא מעין גרסה הומוריסטית קורעת באמת למעמדי הזוועה המופתיים של סדרת "יעד סופי". בכלל, זה סרט מקסים ומשעשע לכל אורכו.

      עם זאת, למרות כל הסימפטיה שהוא מעורר, אין להיסחף בסופרלטיבים כלפיו, כי התוצאה לא יותר מחביבה. בסרטים הגדולים של האחים פארלי אפשר למצוא בצד ההומור גם איזשהו ממד של רגש או רובד אפלולי כלשהו, וכאן זה לא קיים – מה שיש, זה מה שרואים, ושום דבר לא מבצבץ מתחת פני השטח.

      לכן, "The Three Stooges" לא ייזכר כאחת מאבני הדרך של האחים פארלי. עם זאת, טוב שהם עשו אותו: הצמד היה חייב את זה לעצמו, כדי לזכות באפשרות להוקיר את גיבורי ילדותו, ועתה הוא פנוי להמשיך הלאה ולהתמודד עם אתגרים מעניינים יותר. מה שלא יעשו, אפשר רק לקוות כי זה לא יהיה מחווה לטלנובלות מקסיקניות.

      דיסק און קינג: מדורי הצפייה הביתית של אבנר שביט

      וויל פארל צריך לקבל יותר מקום בישראל? דברו איתנו בפייסבוק