"שלגייה והצייד": קריסטין סטיוארט ושרליז תרון משעממות אותנו למוות

    כמה חודשים לאחר "מראה מראה" מגיע עיבוד נוסף לאגדת שלגייה, והפעם הוא מופרך, חסר חן ומתיש

    אבנר שביט

    כמעט כל שנה חוזר על עצמו הריטואל, והוליווד מוציאה מתוכה בפרק זמן קצר שני סרטים באותו נושא. בשנה שעברה, למשל, קיבלנו שתי קומדיות יזיזות – "קשר לא מחייב" ו"ידידים פלוס". ב-2012, אנו זוכים בשכפול של אגדת שלגייה. רק לפני כמה חודשים חזינו ב"מראה מראה – הסיפור האמיתי", שהתבסס על המעשייה הקלאסית, והנה מגיע בסוף השבוע הקרוב "שלגייה והצייד", שעושה דבר דומה.

    בשני המקרים, העיבודים מתארים בעיקרון כיצד שלגייה מאחדת כוחות עם הצייד כדי להילחם במלכה הרעה והקנאית. ב"מראה מראה", לנעלי שלוש הדמויות הללו נכנסו לילי קולינס, ארמי האמר וג'וליה רוברטס, וכאן אלו הם קריסטין סטיוארט, כריס המסוורת ושרליז תרון, ויש גם הבדל גדול יותר. הסרט הראשון פנה לכל המשפחה, והציג את המעשייה בגרסה קלילה, צבעונית ומחויכת; הגרסה המעט מאוחרת יותר מנסה למשוך קהל בוגר יותר, ולוקחת את האגדה לכיוון כבד ראש, אפלולי ובעיקר קודר.

    למעשה, "שלגייה והצייד" קודר לא רק יחסית ל"מראה מראה" ולעיבודים קודמים של האגדה, אלא בכל קנה מידה, והניסיון התוקפני שלו לבדל את עצמו בא לידי ביטוי בכל מישורי העשייה.

    וכך, קודם כל, העיצוב הוויזואלי בומבסטי ועכור, ובין השאר גיבוריו נאלצים להתפלש שוב ושוב בשלוליות בוץ. נוסף לכך, הדיאלוגים הנישאים בפיותיהם פומפוזיים להחריד ולעתים גם מקאבריים – לפעמים אף נדמה כי מדובר בעיבוד ל"מקבת" ולא לשלגייה.

    טוב לדעת (מקודם)

    בשל ביקוש גובר לטיפול יעיל בכאבים: בי-קיור לייזר במבצע מיוחד

    לכתבה המלאה
    בלי טיפת נשמה. קריסטין סטיוארט קרחונית מתמיד ב"שלגייה והצייד" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    נוסף לזאת, תצוגות המשחק כולן שמות דגש יתר על הדרמה, ואין בהן טיפה של חן. הדמות הקרחונית שגיבשה סטיוארט בסדרת "דמדומים" היא כאין וכאפס לעומת מה שהיא מפגינה כאן, והדברים אמורים גם לגבי שרליז תרון, שהופעתה הפריג'ידית ב"פרומתיאוס" היתה מלבבת יחסית לעומת תפקידה פה. גם המסוורת, מצדו, מבסס את מעמדו כאחד מבולי העץ הגדולים בהוליווד בהתנהלות חסרת נשמה לחלוטין.

    בכלל, בסרט הארוך (מעל שעתיים) והקשה כאבן הזה אין טיפה של נשמה. לכן, הצפייה בו מעיקה על הקהל, וכיוון שאין לאורכו רגש ובסופו של דבר גם לא מוצע בו פורקן רגשי, זו מועקה לא מתגמלת. אפילו אתנחתות ורגעים של חסד אין בה, כיוון שהבמאי רופרט סנדרס לא טורח להשחיל ולו מידה מעטה של הומור. למעשה, מזמן לא נראה מוצר קולנועי מאיזשהו סוג השומר על חומרת סבר כזו – אפילו שבעת הגמדים נדרשים כאן להחמיץ פנים ומנושלים מן המעמד המסורתי שלהם כאחת החבורות הסימפטיות בעולם האגדות.

    ניחא, אם כל זה היה בא כדי לשרת דבקות ברוח הטקסט הקלאסי. אז, לכל הפחות אפשר היה לומר – "נו מה אתם רוצים, סוף כל סוף סרט שנאמן למקור, וככה זה צריך להיות". אך האמת היא, כי מעבר למשולש הבסיסי שבמרכזו, "שלגייה והצייד" מתייחס אך ורק לערך המותגי של שמו, ואף מעז להתגאות בכך – מודעת הפרסומת שלו בעברית, למשל, מכריזה "תשכחו מהאגדה".

    אפילו הגמדים נדרשים להחמיץ פנים. בול העץ כריס המסוורת עם שבעת הננסים ב"שלגייה והצייד" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

    ואכן, באמת כמעט ואין ב"שלגייה והצייד" זכר לרוח ולמהות של המקור, והוא מנפח אותן לכדי סיפור מיסטי על מלחמה בין כוחות האור וכוחות החושך, ומוסיף לתוכו שלל אלמנטים פנטסטיים. גם כאן, נראה כי הוא לא עושה זאת מאיזושהי תשוקה אמנותית טהורה, אלא פשוט כדי לרכוב על הצלחת "דמדומים" ו"אליס בארץ הפלאות" ולהציג בהשראתם סיפור על גיבורה בת נעורים שנקלעת לקרב רומנטי, פנטסטי והרה גורל נגד ממלכת האופל. אז מי זוכר שבמקור "שלגייה" בכלל היה מעשייה מתוחכמת, מורכבת ורגישה על היחסים בין אם ובתה, על יופי ועל קנאה? מי צריך לזכור, אמרו לנו הרי "לשכוח מהאגדה", ואכן, באותה מידה אפשר היה לקרוא לסרט הזה גם "סינדרלה" או "כיפה אדומה".

    אך האמת היא, שאם כבר לשכוח משהו – אז זה את הסרט עצמו, שהצפייה בו מייגעת, משעממת ובעיקר לא נעימה. מעל הכל, יוצריו שכחו דבר אחד. דברים רבים מותרים בעיבודים קולנועיים לאגדות, אך דבר אחד אסור – לעשותם בלי טיפה של קסם.

    "שלגייה והצייד": איפה ומתי רואים?
    "שלגייה והצייד": קריסטין סיוטארט מעניינת מחוץ ל"דמדומים"? דברו על זה בפייסבוק שלנו

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully