פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אלימות- מכת מדינה": משדר שבלוני אבל חשוב

      משדר האלימות שהוביל אברי גלעד ברשת אולי לא זעזע יותר ממהדורת חדשות רגילה, לא היה עמוק במיוחד ולקה ברגשנות יתר, אבל הפניית הזרקור לנושא הכאוב היתה חשובה

      "רוקדים עם כוכבים" סיימה בשבוע שעבר את העונה בקול ענות חלושה, וברשת הבינו שאם אין לך סוס מנצח להילחם בריאליטי של המתחרים, עדיף כבר למלא את המשבצת של חמישי בערב במשהו בעל ערך. אמנם חסרונותיו של המשדר "אלימות: מכת מדינה", שהנחה אמש אברי גלעד במסגרת רצועת "הסיפור" של הזכיינית, לא נעלמו מהעין, אך לזכותו יש לומר כי הוא לא עיגל פינות בנושא המדמם ביותר בחברה שלנו. האלימות שהופכת את החיים כאן למפחידים הרבה יותר סוקרה בסרט מיוחד, ובפאנל לאחריו חיצי הביקורת הופנו לעבר אלה שתפקידם לטפל בנושא ואינם עושים זאת.

      בסרט בחלקו הראשון של המשדר נשלחו אלון גל, צופית גרנט ולינוי בר-גפן לשלושת הקצוות של המשולש המקולל – התוקף, הקורבן ומערכת האכיפה והענישה, בהתאמה. האסירים שניסו להסביר לגל מעט על העולם ממנו באו ועל העולם הרגשי בו מעולם לא חיו - ואולי גם לבקש מחילה בדרך – היו מראה די נדיר בטלוויזיה של ימינו; כך גם הליווי של גרנט את נפגעי האלימות המכוערת בסתמיותה, כמו זו שחווה שלמה אטדגי שפוצץ במכות כיון שנהג לאט מידי; לינוי בר-גפן הצביעה על אוזלת ידו של בית המשפט העמוס לעייפה בתיקים פתוחים, הפקרותה של המשטרה, חוסר נכונותה של הפרקליטות למצות דין עם פושעים ואדישות משרד האוצר שאמור לספק תקציבים לכל אלה על מנת שיפעלו באמת ולא כאילו.

      : אלון גל (יח"צ)
      נדיר להיכנס לעולמם של האסירים. אלון גל (צילום: יח"צ)

      אבל אם הסרט הצליח לספק הצצה לחומרים שלא זוכים לחשיפה כל יום, הפאנל החי באולפן שהתקיים בחלקו השני של המשדר הרגיש עוד מאותו דבר, ובלי שיניים. בפאנל ישבו יוצרי הסרט, בכירים בהווה ולשעבר במשטרה, אנתרופולוג, נציג הפרקליטות ועוד, אך פעם נוספת אלה שמטים את גורלנו בעניין זה לחיים ולמוות על אמת – השר לביטחון פנים ונציגי משרד האוצר – לא לקחו חלק בשיח ובאחריותם למצב. עשה טוב גלעד כשציין זאת פעמיים, הביך אותם ממקום מחבואם ובעיקר ניצח על הפאנל באופן שמנע מממנו מלהפוך לזירת התגוששות פופוליסטית או דיון מכוער כבכנסת ישראל.

      מבין כל הגורמים המשפיעים על האלימות במדינה, כמו החינוך, כמות שעות השינה בלילה והדימויים בטלוויזיה ובקולנוע, בחר הפאנל בגורם האינטרסנטי ביותר – מערכת החוק והאכיפה. הנתונים שהוצגו מצביעים על כך ש-90% ממקרי התקיפה והאלימות נסגרים בהסדרי טיעון ושאר המקרים נעלמים מחוסר ראיות, עניין לציבור או חוסר במזגן הולם לחדר בו יושבים נציגי הפרקליטות, כך שבהחלט מצטיירת תמונה לפיה מישהו שם רוצה לקצר לעצמו את יום העבודה; מישהו שם חושב שעומס העבודה החמור של הנוגעים בדבר קשה יותר מתחושת האובדן של משפחה שאחד מבניה נרצח בגלל ריב על צפירה ברמזור.

      צופית גרנט (יח"צ)
      אם הסיפור חזק, לא צריך לרפד אותו במוזיקה רגשנית. צופית גרנט (צילום: יח"צ)

      נכון, מקבץ מקרי האלימות באמצעו של המשדר לא היה מזעזע יותר מידיעה אחת כזו בחדשות הבוקר. בפאנל לא נשמעו דברים שהצופים לא שמעו קודם לכן והסרט לבדו הרגיש מתומצת מידי. האילוסטרציות העלובות של אלימות שהוכנסו אליו והמוזיקה הרגשנית ברקע לכתבתה של גרנט - כאילו סיפורו של אטדגי לא ייגע בצופים מספיק בכוחות עצמו - היו מיותרות.

      אבל עצם השידור של נושא "לא רווחי" כזה בשעת הפריים טיים הקריטית של חמישי בערב ראוי להערכה. כי גם אם לא היה עמוק במיוחד, המשדר כיוון את אור זרקוריו היטב אל התחושה הכובלת את כולנו יחד, שקבוצת האנשים שמנהלים את המדינה מאמינה שאינטרסים כלכליים חשובים יותר מחיי אדם. וגם אם אין במשדר הזה כדי למנוע את מקרה האלימות הסתמי הבא, יש בו כדי להזכיר לנו שהרגע להוציא את הראש מהחלון ולצרוח "די!" הולך ומתקרב.

      מה אתם חשבתם על משדר האלימות? ספרו לנו בפייסבוק