רציתי למצוא דרך לספר על החוויות שלי מהחיים בירושלים בזמן האינתיפאדה השנייה, גדלתי בירושלים ובין השנים 2000-2005 הייתי סטודנט בירושלים. חייתי את חיי וראיתי את האינתיפאדה השנייה מתרחשת מתחת לחלוני. יום אחד קראתי ספר של דוד קרויאנקר על רחוב יפו והיה כתוב בו שזה הרחוב עם הכי הרבה פיגועים בעולם. המשפט הזה הלך איתי מאותו יום ובעקבותיו נולד הסיור הפרפורמטיבי "מטראומה לפנטזיה".
הסיור עוסק בחרדת מוות, הומור שחור, נוסטלגיה ירושלמית והפרדוקס של הקיום הישראלי שנע בין שגרה למלחמה. הסיור מציע אופציה נורמלית שבה יש אפשרות לדבר על טראומה לאומית בהקשר אישי ונפשי ולהתרחק לרגע מההקשר החדשותי והמיידי של האירועים.
עברו עשר שנים מאז מרץ 2002 ויש לי רצון לדבר על התקופה ההיא וכיצד היא שינתה אותי ואת החברה סביבי. באותה תקופה היה פלאפון נוקיה, השיר "דרכנו" שלט במצעדי הפזמונים, יאסר עראפת היה כלוא במוקטעה ובערוץ 2 שידרו על חצי מסך משחק כדורגל ובחצי השני תמונות מזירה של פיגוע בירושלים. לתקופה הזו יש שמות רבים, האינתיפאדה השנייה, המלחמה השביעית, תקופת הפיגועים או פשוט ה"מצב".
הסיור הוא סיור פתוח וחי, כל אחד מארבעת הסיורים יהיה שונה ודומה לקודמו על פי הרכב המשתתפים. הסיור לא נועד להעביר אמת היסטורית אחת, אלא לפתוח לרגע את פלסטר ההדחקה ולאפשר למשתתפים לדבר על התקופה ההיא, איפה הם היו בשנת 2002, האם יש טעם לזכור או שעדיף להדחיק והאם יש לנו פנאי להבין מה עבר עלינו.
בסיור אנחנו נצעד ברוח הנעימה של שש בערב ברחוב יפו החדש והמקסים וניזכר בתקופה בה מהדורת חדשות צולמה שתי דקות מהבית שלי. כשתושבי העיר באו לראות זירת פיגוע בדיוק ליד בית הקולנוע כפיר בו ראיתי את "פארק היורה" או לצעוד שוב ושוב ליד מקום בו נשפך דם ולא להבין עד הסוף איך אפשר לעכל את זה. מול שנות ה-2000 האדומות ניגע גם בשנות ה-90, טרנטינו, PC, פיגועים באוטובוסים, הסכמי שלום, אתגר קרת וקלטות VHS.
השאלה אם לצחוק או לבכות תעלה במהלך הסיור. אני משאיר את הבחירה לכל משתתף. המטרה שלי היא לייצר אמנות חופשית שבה הצופה נע במרחב בין צחוק לבכי.
הסיור "מטראומה לפנטזיה" ברחוב יפו יתקיים ארבע פעמים במסגרת פסטיבל "מתחת להר", כחלק מעונת התרבות בירושלים. היום (שני) ובימים שלישי וחמישי בשעה 18:00 בערב, וביום שישי בשעה 11:00
אתר עונת התרבות בירושלים
מה אתם חושבים על סיור בעקבות פיגועים? דברו על זה בפייסבוק שלנו