אל תאמין לאף אחד
לפני הסרט בא התקליט של אלפנט פארייד. אמרו לנו שאין דרך להוציא אלבום בלי אולפן, בלי טכנאים ומכונות יקרות. הקלטנו דיסק על גאראז' בנד (תכנה חינמית שמגיעה עם המחשב). מכרנו אלפי עותקים מהבית, ושיר אחד מהאלבום ההוא התנוסס בגאון במצעד הרינגטונים הסלולרי (לצד להיטים של אייל גולן ושרית חדד). כאן בא הרעיון. אם אפשר לעשות ככה מוזיקה, מי אמר שאי אפשר לעשות ככה סרט?
חדר המתנה א'
הזעתי בחדרי ההמתנה של כמה מחברות ההפקה הגדולות בישראל. המפיקים כולם חביבים מאוד, חלקם אפילו מחבבים את התסריט. כולם מייעצים להגיש לקרן ולחכות. עניין שיכול לקחת שנים.
גל גרינשפן
גל גרינשפן מקים חברת הפקות בשם GREEN Productions. ברור לי שבעוד כמה שנים יזיעו גם בחדר ההמתנה שלו. בינתיים, הוא דווקא פתוח לדבר על הניסיון שלי להפיק סרט בלי לחכות יותר מדי. אני מחזר אחריו ומשכנע אותו שזה הדבר הנכון לעשות.
חדר המתנה ב'
אני וגל מזיעים ביחד על הספה בקרן לקולנוע. אנחנו מגישים את התסריט במסלול האלטרנטיבי של הקרן, שמספק תשובות במהירות יחסית. אנחנו גם הולכים ומידפקים על דלתות אי אילו גופי תוכן שיש שמועה שאכפת להם מיצירת אינדי (ספוילר: לא אכפת להם).
קרן
כמה חודשים עוברים. הקרן לקולנוע מחזירה תשובה - הם מבקשים שנעבוד עם עורך תסריט. הם שולחים רשימה ארוכה של עורכי תסריט אפשריים. כל אצולת הקולנוע הישראלית מתויגת שם, איש איש והסלולרי שלו.
קולירין
אנחנו הולכים למספר מפגשים עם עורכי תסריט פוטנציאליים. זה מדכדך. בסוף הרשימה מצוין גם שמו של ערן קולירין. קולירין מתגלה כאחד האנשים הכי נחמדים שפגשתי בחיי. לא רק במאי מצויין, אלא איש מיוחד. הוא מבין מה אני מנסה לעשות, ונותן הערות על התסריט, אבל בסך הכל, העצה שלו חד משמעית - אל תחכה לשום דבר. לך על זה.
חסמב"ה
גל מאגד סביבנו חבורה של לוחמים עזי נפש. את ירון קוור (ע. במאי) הכרתי עוד בלימודים ב-NYU. לפי הדיבור במסדרונות שם, לא היו לו מתחרים בבניית לוחות זמנים. גל מאתר את ברק שביט, מפיק בפועל שצריך עכשיו להפיק 20 ימי צילום בלי תקציב. השמועה אומרת שברק לא ישן בלילה. הוא מאזן תקציבים. הצלם איתי מרום מצטרף גם הוא. כשאני אומר לו שכנראה שיצטרך להאיר את הסרט עם 3 פנסים, הוא צוחק, בטוח שאני מתבדח איתו.
כסף
אין.
פייסבוק
גיא אסיף מציע שנגייס כסף לסרט בפייסבוק ומפיץ מכתב שרשרת בין חברים. אנחנו מבקשים 100 שקל מכל אחד בתמורה לאחוז כלשהו בסרט. המענה מפתיע לטובה. מישהו מציע להשאיל לנו ציוד מצלמה. מישהו אחר מתנדב להשאיל ציוד. פתאום נראה שיש דרך לעשות את זה.
וולוו
זה סרט מסע על גבר בודד שנוסע ברחבי הארץ בוולוו הישנה של המשפחה שלו. אנחנו קונים את הוולוו 86' בשוק ב-4,000 שקל ממישהו בשם מוסה. מאותו יום ועד סיום הצילומים, המכונית נתקעת ומתקלקלת מדי יום. אולי זה קשור לעובדה שהיא לא רק הרכב המצטלם: אנחנו משתמשים בה גם כרכב משא להעברת ציוד וצוות.
נוני
כדי לגלם דמות של מישהו ששהה שנים בדרום אמריקה, ורק עכשיו חזר לארץ, נוני גפן מפסיק לדבר עם חברים. הוא מכבה את הפלאפון למשך חודש, זורק את הטלויזיה מהחלון ומגדל זקן. כשצריך להזמין אותו לחזרות אנחנו משאירים לו פתקים בתיבת הדואר. במקרי חירום מתקשרים לשותף שלו לדירה. השותף שלו לדירה לא אוהב את זה.
צילומים
החבורה שגל קיבץ סביבנו מוכיחה את עצמה. אנחנו טובלים את איל רוזלס בים הקפוא של דצמבר, מטלטלים את עמי ויינברג בוולוו בשעות לא הגיוניות בצפון, משגעים את קרן ברגר שמצלמת במקביל גם את "2 בלילה" (העצמאי גם הוא), ונתקעים בכביש, שוב ושוב. אחרי שבועיים כבר הורדנו בממוצע 5 קילו כל אחד.
סקס
אני ואיתי מחליטים לצלם את סצנת הסקס בין נוני וקרן בשוט אחד ארוך של שבע דקות. הרעיון הוא להתעכב דווקא על הרגעים המביכים של סקס, שלרוב מושמטים בקולנוע: חליצת נעליים, קילוף גרביים, המבוכה שעומדת בחדר וכו'. אנחנו מרוקנים את הסט, ורק אז נוני נזכר לבקש עזרה במשהו שקשור במבושיו. אני מודה לו.
עריכה
אסף לפיד עורך את הסרט בבית. אני מבלה שם שעות על גבי שעות, בעיקר לילות. לאסף יש תינוקת טרייה ואישה. יש לי הרגשה שהן לא משתגעות על הסידור הזה.
סאונד
גדי רז ממקסס את הסרט בסטודיו שלו. אני מבלה שם שעות על גבי שעות. לגדי יש תינוק טרי ואישה...
ברלין
אנחנו זוכים בפרס בפסטיבל חיפה ונשלחים לסיים את הסרט במעבדה מפוארת בברלין. במעבדה אנחנו יושבים על כורסאות שמנמנות ונותנים הוראות לטכנאים גרמנים מיומנים. על השולחן: סלסלת פירות ושוקולד שמחודשת מדי יום. אנחנו משתדלים לשדר עסקים כרגיל.
קרן ב'
עכשיו כשיש סרט, גל מצליח לשכנע את הקרן לקולנוע להצטרף ולתמוך בשלב הסיום של הסרט ובהפצה. מפעל הפיס מצטרף גם כן. אנחנו מצליחים לסיים את הסרט.
כמו בסרט
אנחנו מקרינים בפסטיבל חיפה. וראייטי מפרסם ביקורת נהדרת בארצות הברית. אני מקבל מייל מ-HBO וטלפון מוונדי ג'אפט ("הג'וב האיטלקי", "לחנך את ג'ני"). הסרט מוקרן בפסטיבל פרייבורג. חבר השופטים מורכב משני חברים אירנים. אנחנו זוכים בפרס הראשון. אנחנו מוזמנים לפסטיבל אדינבורו. האולם סולד אאוט. וונדי וקילר פילמז ("אושר", "בנים לא בוכים") מחתימים את הסרט הבא שלי.
אוגוסט
אנחנו מפיצים את הסרט כמו שהפקנו אותו. בצורה עצמאית לחלוטין. בסינמטקים ברחבי הארץ. תל אביב, חיפה ירושלים, שדרות, ראש פינה, חולון וכו'. אני שואל את האוטו של אבא כדי ללוות את הסרט במסע.
*הסרט "אף פעם לא מאוחר מדי" יוקרן במהלך חודש אוגוסט בסינמטק תל אביב ובסינמטקים ברחבי הארץ.
"אף פעם לא מאוחר מדי" בפייסבוק