הבית של אורי שפירא בדרום תל אביב מצויד היטב בכל נפלאות הרעלים שניתן לרכוש במפעלי כימיקלים. הסטודיו שלו מחולק לשניים, חדר העבודה וחדר המעבדה, אליו לא מורשה להיכנס אפילו חתולו הבריטי האצילי, מפאת אדים כימיים חריפים המסוגלים לחרב את קנה הנשימה במהלך שעות העבודה. שפירא, בוגר בצלאל במגמה לעיצוב קרמי, החליט ערב תערוכות הגמר בבית הספר לפני ארבע שנים לוותר על החימר והזכוכית ולעבור לשותפים "פעילים" יותר ליצירותיו; כך למעשה ברא לו "גידולים", מעין צמחים דוממים אותם לא השקה במים אלא הטביע בג'ל, ויצר סדרה של תגובות כימיות לכדי פסטיבל ויזואלי מרהיב.
"יש כמה משפחות גידולים עיקריות", שפירא מנסה להסביר, "הראשונה היא גידולים בג'ל באקווריומים אטומים, את כל הפעפוע רואים דרך הזכוכית. אני משתמש בחומרים כמו עופרת, נחושת, ועוד. יש גם גידולים מחוץ לאקווריום, דרך פעולות שקורות באופן נקודתי לחומרים מסוימים, כמו סוכר שרוף שמתנפל, אצה שמתפשטת וגדלה לאורך זמן על מי מלח, ועוד. מכונה נוספת שיצרתי היא גם מכונת מלח, שניתן להכניס אליה אובייקטים מוצקים ולקבל אותם עטופים בשכבת קריסטלים משתנה בהתאם לחומר". את עבודותיו הוא מתעד בצילום סטילס ובווידיאו, בטכניקת סטופ-מושן, ופעמים רבות משאיר אותן לתצוגה בתוך האקווריומים עצמם.
עבודת וידאו המסבירה את התהליך בסטופ-מושן:
"למדתי קרמיקה וזכוכית בבצלאל ועסקתי הרבה זמן בפיתוח גלזורות", מספר שפירא על המעבר החד שעשה בעבודותיו, "כל המחקר התחיל רגע אחרי סיום הלימודים במטרה להפוך את פעילות התנגשות החומרים לכזו שתקרה מול העיניים, בטמפרטורת החדר ולא בתנור קרמי ב-1,200 מעלות, כשאני נמצא סגור מחוצה לו במשך שלושה ימים והיכולת שלי לשלוט ביצירה שלי פוחת. עברתי לחומרים עצבניים יותר, רציתי לקבל מזה יותר. יש משהו מאוד סופני בקרמיקה, הפעילות נדלקת לרגע, בחום, ועד שאני מקרר אותה היא מתקבעת. החומרים שלי נשארים חיים, כי גם תנאי הגידול וגם תנאי התצוגה שלהם הם זהים".
לקראת תערוכת הגמר בבית הספר, קיבלו הסטודנטים חופשה של שבועיים במהלכה שערי האקדמיה נסגרו לתלמידים. שפירא, שהשאיר בחלל התצוגה שלו אצה חשופה שגדלה על שכבת מלח אותה יצק, הופתע לגלות כי אט אט היא החלה להתפשט על פני מרבית החלל המרכזי של בית הספר, עד שבסופו של דבר כיסתה את כל עבודות הקרמיקה והזכוכית שהתכוון להציג. "מדובר בעבודות שיצרתי במשך ארבע שנים, כל מה שאי פעם למדתי בקרמיקה וזכוכית, בעצם".
הסיפוק המשמעותי הוא דווקא במחקר המקדים לתהליך עצמו. "הרגעים הכי מרגשים הם לקום בבוקר ולגלות שאחת מכמה מאות מבחנות שהכנתי הניבה משהו שעדיין לא ראיתי. אחר כך מגיעים השלבים הטכניים שמקרבים אותי לצד הכימי, אני מאוד נהנה ממנו, אבל אני לא כימאי. אני לא מודע לתהליכים ולהסבר המדעי של התהליך המדויק, אבל זה לא רלוונטי לי ולא מעניין אותי".
מה שכן מעניין אותו, הוא גיוס השליטה שהייתה לו על הקרמיקה והזכוכית, גם לגידולי הפרא. "יש משהו בסוג העבודה שלא מאפשר מאה אחוז שליטה, כיוון שהדרך בה אני עובד היא מאוד 'מלוכלכת' ולא מודעת לפן הכימי. מספיק שאני מגדל את אותה עבודה בחורף ולא בקיץ, היא יוצאת אחרת לגמרי. לוקח גם המון זמן להבין, בסוף, שזה בכלל לא היה החורף אלא הספק של הסיליקון שהתחלף. הייתי מעדיף לגייס כמה שיותר שליטה ולא לאבד אותה, כדי שאוכל לחזור על דברים שאהבתי וליצור מאגר טכנולוגי ענק".
אם טרם הבנתם מהו בדיוק יציר כפיו המדויק של שפירא, אתם לא לבד."הז'אנר והדרך בה אני מציג את העבודות שלי משתנים אחת לכמה חודשים", הוא מרגיע, "פעם הייתי קורא להם צמחים, אבל זה לא מדויק, כיוון שהם דוממים. יש צורך אנושי להבין כל מה שאתה רואה, שבעבודות שלי הוא לא יכול להיות לחלוטין מסופק, כי אני עצמי לא מבין מה אני עושה ואני חושב שזה חלק אינטגרלי מהעבודה, חלק מהקסם בה. אמנם אני לא יכול לומר פשוט 'שמן על בד', אין לי שום דבר להאחז בו, ואם אנסה לומר את הדבר האמיתי, זה יישמע יותר גרוע מאשר הניסיון להסביר. בקיצור, זה ויזואלי. צריך לראות את זה".
בין 7 ל-9 באוגוסט, שפירא ייקח חלק בפסטיבל "ניסוי כלים" התשיעי במספר של עיריית תל אביב-יפו, במסגרתו יוצגו 25 בכורות בימתיות ו-30 עבודות אמנות פלסטית במרכז קהילתי בית תמי, במטרה להעניק חשיפה ליוצרים עצמאיים. "בניגוד לבדרך כלל, אני לא עושה שם ניסוי כלים חי", הוא צוחק, "אבל כל העבודה שלי היא ניסוי כלים אחד גדול, כך שזה בסדר. ברוב התערוכות שהשתתפתי בהן, אין עבודה של ממש עד שבוע לפני התערוכה, רק רעיונות, סקיצות ותקווה. הכל קורה יש מאין".
עבודת וידאו של שפירא שתוצג ב"ניסוי כלים":
הפסטיבל נועד לחשוף את האמנים ואת יצירותיהם לקהל הרחב ולקהל מקצועי, ויתקיים גם בגרסה צפונית בתפן שבגליל, בסופי השבוע של חודש ספטמבר. שפירא מרוצה מהתפוצה: "העבודות האלה צריכות להיות יותר מופצות, גם בחו"ל אתחיל לעבוד על הפצה בשנה הבאה".
יש עם מי לדבר?
"יש מעט מאוד קולגות, זה עדיין לא רחב יותר כמו מה שאני עושה כאן, אלא בדרך כלל מאוד נקודתי".