התקציר באדיבות ערוץ 1
(עריכת וידאו: מיכאל ברגמן)
אמש (שבת) הסתיימו תחרויות השחייה באולימפיאדת לונדון 2012, ובכך בא לסיום גם חלקו של משה גרטל בשידורים ולמעשה הקריירה שלו בכלל, שכן הודיע במשדר הסיום כי כעת הוא יוצא לפנסיה.
את שירת הברבור שלו זכה גרטל לזמר בקול רם: איש רשות השידור משך בשבוע האחרון יותר תשומת לב מכל שדרן אולימפי קודם לפניו. למעשה, כדבריו, הוא הפך פשוט לתופעת תרבות ענקית, גם אם זמנית. ההמחשה הטובה ביותר לכך הגיעה ביום שישי האחרון, בו זכה בכבוד השמור לראשי ממשלות - כתבות על אודותיו שודרו בו זמנית ב"יומן" וב"אולפן שישי". ככה זה, אי אפשר לדרוש בלעדיות על מישהו שכל המדינה מדברת עליו.
אכן, לאן שלא הלכת בשבוע האחרון, נתקלת באנשים מקשיבים לגרטל, מצטטים אותו בפייסבוק, מסמסים לו, שולחים לחברים שלהם הודעות בווטס-אפ על הדברים שזה עתה אמר, וכיוצא בזה. אם תחרויות השחייה היו נמשכות שבוע נוסף, סביר להניח כי גם הגרטלמניה היתה ממשיכה איתם. נראה שהיו לו אנרגיות לכך, וכי לקהל היה תיאבון לזה. השדרן באמת ובתמים פרש בשיא.
עתה, רגע לאחר שהסתיימה החגיגה, הגיע הזמן להסתכל אחורה ולבחון את תופעת גרטל במבט ביקורתי - האם השדרן הרוויח את הטירוף סביבו ביושר, או שמא עשה צחוק מהמקצוע?
המיטב של גרטל:
בעד: מגיע לגרטל פרס ישראל / חגי קראוס
פתאום קשה למצוא מישהו שיכתוב נגד משה גרטל. זה פשוט קל מדי, מתבקש וכותב את עצמו, כביכול. אבל מה שקרה עם שדר השחייה הוותיק של הערוץ הראשון באולימפיאדה הזו מדהים ומפתיע, אפילו מרגש. תשע אולימפיאדות הוא כבר כיסה מבריכת השחייה, 32 שנה של אהבה, רקע, ניסיון וידענות שתובלו תמיד באותו מלל אינסופי ששחרר לסלון שלנו, בסגנון חופשי. בטוויסט מרתק של המציאות, נדמה כי בלונדון 2012 הוא הפך לכוכב האמיתי והמדובר של מבצע השידורים הציבורי, מבית רשות השידור.
כשגרטל יחזור לארץ הוא לא יקבל תגובות מגחכות ברחוב והתפרצויות צחוק מביכות של מי שיפגוש בו באקראי. עכשיו לאחר הכתבות במגזיני סוף השבוע הטלוויזיוניים, גרטל הוא סלב של ממש. הוא, כך נראה, יספוג לא מעט אהבה, צ'פחות וצילומים בסמארטפון. כוכב נולד 10. בשונה מכוכבי ריאליטי מזדמנים, לגרטל מגיעה כל האהדה הציבורית הזו. הוא היה מאחרוני משרתי הציבור, Civil Servant, במובן הטהור והגרעיני של הביטוי. הוא שידר את השחייה בשבילכם, הצופים בבית (בערוץ 511 בהיידפינישן, 11 בממיר שלכם ובאתר האינטרנט של רשות השידור), הוא וד"ר בוקי צ'יש שחו יחד עוד בשנות השישים והסינרגיה ביניהם מושלמת.
גרטל באמת אהב את מה שעשה, הוא באמת היה נרגש להיות זה שזכה לשדר לכם ועבורכם, צופי הערוץ הראשון (יחד עם הקו הדימיוני שרק אתם יכולים לראות) את משחי האולימפיאדה ובעיקר את השחיינים הישראליים, שבודדים מהם מצליחים בדרך כלל לרשום הישג משמעותי או לכל הפחות לעמוד בציפיות.
כולם היו בניו, כולן היו בנותיו, השחיינים והשחייניות, הצופים והצופות. רק לרגע אחד היה נדמה, בכתבה המצוינת של ליאור פרידמן ב"אולפן שישי", שגרטל נעלב מעט. זה קרה בשעה שפרידמן הציע בפניו את האופציה כי השאלות שנשלחו אליו בSMSים תחת שמות מתחכמים נועדו להכשיל אותו. האופציה שבני האדם יכולים להתנהל מתוך מטרה כזו, כאבה לו. כי משה גרטל מאמין בטוב. הלוואי וכל מי ששלח לו את אותן שאלות התכוון, בסך הכל, להרים את החגיגה שלב אחד נוסף למעלה, יחד איתו. צוחקים איתו, לא עליו. כי על החוויה שמשה גרטל העניק לכולנו בשבוע האחרון ובשמונה האולימפיאדות הקודמות, מגיע לשחיין העבר המחונן ולשדר המיתולוגי פרס ישראל על מפעל חיים. לא פחות.
עוד קצת גרטל:
נגד: הגרטלמניה מסמלת הרמת ידיים מן המציאות / אבנר שביט
רק לפני חודש, היה יורם ארבל אחד האנשים המושמצים בתקשורת הישראלית. הסיבה: במהלך שידוריו מיורו 2012, טעה מדי פעם בשמות, הפריח פה ושם לאוויר תחזיות מופרכות, שילב בדבריו כמה חידודים לא תקינים פוליטית ובכלל הפגין לכאורה חוסר מקצועיות.
עברו קצת יותר משלושים ימים, ועמיתו משה גרטל הפך לגיבור תרבות. הסיבה: במהלך שידוריו מאולימפיאדת לונדון 2012, הוא הפגין חוסר מקצועיות מופגן, התעקש לתת שוב ושוב נבואות שקר, המציא שוב ושוב תוך כדי המשחים מטבעות לשון אווילים ולא פוליטקלי-קורקטיים, הרשה לצופים למתוח אותו ולהשתעשע על חשבונו, ופשוט הפך את כל העסק לבדיחה אחת גדולה. כלומר, כל הדברים שצלבו בגינם את ארבל, ועוד הרבה-הרבה יותר.
אז למה לגרטל מותר מה שלארבל היה אסור? משתי סיבות. קודם כל, עד כמה שנשמע מוזר לומר זאת, בזמן היורו המצב במדינה היה טוב יותר. לשדר השחייה התמזל לספק את המופע שלו בדיוק בעת שבה נחתו על גב הציבור גזירות כלכליות ובשורות מדאיגות מהגזרה האירנית, ולכן הצורך באסקפיזם היה גדול בהרבה וכך גם הסובלנות כלפי שטותיות.
הסיבה השנייה היא שבניגוד לכדורגל, שחייה הוא ענף שמעטים מבינים בו כאן, ולכן לאיש כמעט לא אכפת כי גרטל מנכס את התחרות לעצמו. אם היה מנסה להאפיל כך על צ'אבי ועל קאסיאס, היו חותכים לו את הלשון.
כלומר, ההערצה לגרטל היא הרמת ידיים כפולה: גם מסמלת כי הייאוש מן המלך ושריו כה גדול עד שהציבור פונה אל ליצן החצר ומבקש כי יחזיר אותו לגיל המנטלי שבו נהוג למתוח אנשים בטלפון ובכך ישכיח ממנו את צרות היומיום; וגם מסמלת את הוויתור על כך שתהיה פה פעם תרבות ספורט נורמלית, שבה מייחסים חשיבות לא רק למכבי תל אביב כדורסל ונבחרת ספרד בכדורגל, אלא גם, בדיוק כמו בכל מקום אחר בעולם, לענפים בסדר הגודל של שחייה.
אפשר להבין את הייאוש שהוביל אל הגישה הזו, אבל היא אינה אפקטיבית, שכן גם אם נראה כי בקרוב לא יהיה טוב יותר, זה לא אומר כי לא יכול להיות גרוע יותר. מסיכת הליצן של המוקיון עם המיקרופון אולי הצליחה להסתיר מאיתנו במשך שבוע את כל הבעיות של עולם הספורט המקומי ושל המדינה בכלל, אבל בזמן הזה, הן רק הלכו והחמירו. לכן, אסור לנו לעטות שוב אותה או מסיכות מסוגה, לא באולימפיאדה הבאה ולא בשום הזדמנות אחרת. במקום להתגעגע לגרטל או לחפש לו יורשים, הגיע הזמן להתחיל להתמודד עם המציאות.
בן זילכה חושב שהגרטליזם רק התחדד באולימפיאדת לונדון
אולימפיאדת לונדון 2012 בוואלה! - סיקור מיוחד
מתגעגעים לגרטל או שמחים שהוא פורש? ספרו לנו בפייסבוק