חנוך דאום הולך ב"רב הנסתר" בין הטיפות

חנוך דאום רוצה לדבר ב"רב הנסתר" על רב תואם מוטי אלון שמסתבך בפרשייה אסורה, אבל הוא נשאר מרוחק וזהיר

  • חנוך דאום
דוד רוזנטל

עטיפת הרומן החדש של חנוך דאום מעלה אסוציאציה של כתבת אמצע באחד ממוספי סוף השבוע. בעמוד הימני של המוסף זועקת הכותרת "רב הנסתר" בפונטים שחורים צועקים, בעוד המשנה מסביר את משחק המלים, על אותו רב ידוע שמצפין סוד שכולו חטא. על שטחו של העמוד השמאלי מתפרשת תמונה של דמות מפתח חובשת כיפה, מוצללת קלות. עיניה זועקות, נוגות, מבטה מתחנן כאומר 'תנו לי להסביר'. ואנחנו נקרא בשקיקה מה יש לו להגיד, לאיש הזה שכולו סימן טוהר וטוב והתגלה במערומיו, ורוב הסיכויים שלא ממש נקבל את ההסבר שלו. הוא מייפה את האמת, נגיד במקרה הטוב. הוא חולירע שצריכה להינמק בכלא, נזעק במקרה הפחות טוב.

נשמע אולי כמו דמיון אסוציאטיבי מדי, אבל זה לא רחוק מהאמת. "רב הנסתר", הספר העלילתי הראשון של דאום, הוא אכן סוג של כתבת אמצע בעיתון סוף השבוע. בדיונית, אמנם, אבל נשענת על בסיס מוצק של מציאות. זו לא כתבה קצרה - אורכה 269 עמודים, ובמרכזה עומד מישהו שיש לו מה להסביר. כמו בעולם המוספים, גם כאן מי שמשמש כבלדר להסבר הזה הוא עיתונאי. וכמו בעולם האמיתי, הסיכוי שההסבר הזה יקנה לגיבור המיוסר מחילה ציבורית אינו גדול במיוחד.

לידי אמית?י יואלי, הכתב הדתי של ערוץ 10, מגיע סיפור גדול ובלעדי: נריה גרוס, רב נערץ בזרם הדתי-לאומי שהיה ממנהיגי גוש קטיף בזמן ההתנתקות, מואשם ביחסים בעלי אופי מיני עם תלמידו לשעבר. המכתב האנונימי שמפליל, לכאורה, את הרב גרוס הגיע לפורום "תיקון", שבו מטפלת התנועה הדתית בחשאי בתלונות על הטרדה מינית, ונפל גם לידיו של יואלי. כעת, כל הצדדים נמצאים בדילמה. העיתונאי מתלבט מתי והאם בכלל להוציא סיפור שיעניק לו פרסטיז' רב בביצה התקשורתית, אבל יחסל אדם שהוא מכיר היטב כבר שנים רבות ומעריץ בעצמו; הרב גרוס משוכנע תחילה שלא חטא כלל, ולאחר מכן תוהה האם אכן עבר עבירה ובאיזו חומרה; נעם, בנו של הרב, שאביו הוא הדבר היחיד שנותר בעולמו לאחר שהתייתם מאמו, יודע שהרשעתו עלולה להמיט גם עליו אסון; ולבסוף, חברי הפורום שעושים הכל על מנת שהפרשייה הזו לא תצא החוצה ותכתים את כל זרם הציונות הדתית.

טוב לדעת (תוכן מקודם)

מקריחים? אפשר לחזור לשיער שופע - בהנחה מיוחדת לזמן מוגבל

חברת איילת גייר
לכתבה המלאה
השאלות נכונות, הדרך פחות. כריכת הספר (צילום: יח"צ)

דאום לא ממש התאמץ להסתיר את הרפרנס לפרשת הרב מוטי אלון, שעל יסודותיה יצק את ספרו. פרשה זו התפוצצה בפברואר 2010, אז חרג הפורום האמיתי, "תקנה", ממנהגו להשאיר את הכביסה המלוכלכת בתוך התנועה וחשף לציבור מידע על קשר שניהל אלון, לכאורה, עם צעיר תוך ניצול יחסי מרות. בעקבות החשיפה עברה החקירה למישור הפלילי, העדויות החלו להיערם ואלון עדיין ממתין בימים האלה לפסק הדין במשפטו, לאחר שדחה כבר הצעה לעסקת טיעון. אלון נשבע שמעולם לא הודה בקיומם של היחסים הללו, ובחודשים הקרובים נדע האם הדיינים האמינו לו, או שההוכחות שהצטברו רבות מדי.

דאום יצק את הרב גרוס בדמותו של מוטי אלון, אבל נזהר. בניגוד לאלון, על נריה גרוס לא חלה חובת ההוכחה בבית המשפט. למעשה המיוחס אליו אין אופי שמצריך חקירה משטרתית נרחבת, משום שהקלון היחיד שיש בו הוא מוסרי. דרך ערטול הפן הפלילי, הדילמות של כל הנוגעים בדבר גדולות עוד יותר ובסופו של דבר מתנקזות לתופעה חשובה, בעייתית ואולי בלתי ניתנת לפיתרון: הקונפליקט של ההומואים הדתיים. ובכלל מה מוגדר כהומוסקסואליות? התורה אוסרת משכב זכר, אבל מה אם אקט מיני כלל לא היה מעורב? והלא התורה אוסרת גם על השחתת זרענו לבטלה, אבל דאום משוכנע שאינו חובש הכיפה היחיד שהיה שמח לו היו משלבים באולימפיאדה אוננות למרחקים ארוכים ומרגיש מספיק חופשי לדבר על כך בפני המצלמה. אבל אוננות, גם אם היא מוצגת באופן מופגן, היא חטא שעליו אפשר לשתוק, הרי כולם עושים את זה. "נטיות הפוכות", כפי שמגדירים זאת בציבור הדתי, הן עילה חמורה לנידוי.

השאלות שמעלה דאום בספרו נכונות וראויות, אולם הדרך שבה הוא מגיש אותן קצת פחות. דאום לא מצליח, ואולי אינו רוצה, להשתחרר מהאלמנט הטיפולי והמחנך בספריו. ב"אלוהים לא מרשה" ו"בשביל הנפש" המונולוגים שלו תרמו, ב"רב הנסתר" הם מזיקים ומפחיתים באופן ניכר את משקלו של המסר. על רומן מסוג זה להצטייד בדיאלוגים. ארוכים, קצרים, נוקבים, סתמיים ובעיקר מגוונים. אלא שהשיטה של דאום נותרה כשהיתה: בעיקר בורחת מהעימות הישיר. כמעט בכל הספר הדיאלוגים מנוהלים במכשירים אמצעיים: חלופת מכתבים, מיילים ופרוטוקולים. הדיאלוג הבלתי-אמצעי הראשון נרשם רק בעמוד 132, ואחריו מגיעים עוד מספר רבי-שיח, שאפילו הם מוגשים ברובם בצורת מונולוג: צד אחד מדבר הרבה, לאחר מכן מקיא הצד השני את מה שיש לו להגיד – וזה נגמר.

אי אפשר לרדת לשורש העניין מבלי לגעת בדמויות. (צילום: ShutterStock)

זה יכול לעבוד ברומן אפיסטולרי שמנוהל בין שני אנשים רחוקים המנהלים חלופת מכתבים ביניהם או בספר מחקר ועיון, מסוג הספרים הקודמים של דאום. אלא שכשכל העלילה כמעט מתרחשת בין כותלי ישוב קהילתי, השימוש בטכניקה הזו לא ראוי. תרחיש שבו נריה נפגש עם בנו נעם ובמקום לדבר מושיט לו מכתב ארוך אינו מעורר אמינות, במיוחד כשדאום אינו מציג את תגובתו המיידית של נעם לאחר שקרא. התחושה היא שדאום היה להוט לרדת לעומק הבעיה מבלי לגעת בדמויות, והתוצאה היא חוסר חיבור בולט, הצגה יבשה של תופעה ולא של האנשים שהובילו אליה.

חבל, משום שדאום הוא כותב מוכשר. הוא לא מספר משעמם, הוא לא מתחכם מדי בכתיבה שלו, יודע כיצד למשוך את הקורא פנימה, אבל לא מצליח לתת את התחושה שמדובר ביצירת מופת, אפילו לא במוצר שפשוט נזכור זמן רב. כמו הגיבורים שלו, גם דאום הולך בין הטיפות: הוא משאיר את הקורא בסיפור, אבל נותן תחושה של החמצה, שגם הפאנץ' לקראת הסיום לא מפצה עליה. "רב הנסתר" הוא רומן שמבהיר היטב את הנקודה, אבל ברוח הימים האלה, שימוש בטכניקות לא נכונות משאיר אותו מאחור עם ציון כמעט טוב בלבד, רחוק מאוד ממדליה.

רב הנסתר / חנוך דאום, ידיעות ספרים, 269 עמודים

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/הלתנאי שימוש
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully