פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עמית צח: "בישראל תמיד יסתכלו עליי בתור הבן של צח ואביטל"

      אחרי שברח לניו יורק כדי ליצור מוזיקה הרחק מהוריו, המפיק שלמה צח והזמרת אילנה אביטל, עמית צח גילה שחיטוט בפצעים בסרט התיעודי על אביו הוא הזדמנות לתיקון. ראיון

      רבע שעה לתוך "המפיק", סרטה הדוקומנטרי החדש של מירי פרלמן (שישודר מחר ב-yes דוקו), הלב נחמץ. על רקע תמונתו המצהיבה של עמית צח הקטן בעל העיניים העצובות, יורש העצר של אימפריית שלמה צח ואילנה אביטל, נשמע קולו של עמית המבוגר, היום כבר בן 34; צח מספר על הילדות בביתו של אביו, הצלע הגברית בצמד המפורסם "אילן ואילנית" ולאחר מכן מהמפיקים המובילים של תעשיית הבידור הישראלית בשנות השבעים-שמונים-תשעים. הריחוק שהרגיש מאביו העסוק תמידית, הניכור, היעדר החיבוק והחום. כמה דקות לאחר מכן, צח האב ניצב מול המצלמה ובמונולוג מרגש מדבר על אהבתו הנצחית לבנו, על הסבלנות והקבלה שאינן יודעות גבול. הצופה יושב וחושב לעצמו: "לעזאזל, אני צריך להתקשר לאבא שלי".

      "אני מרגיש שזה סרט על הורים וילדים, הרבה יותר מאשר סרט עליי ועל אבא שלי", אומר צח ג'וניור, שהגיע לישראל במיוחד עבור הפרמיירה של הסרט בשבוע שעבר. בשש השנים האחרונות הוא חי בניו יורק, נושם ויוצר מוזיקה. המגורים שלו מעבר לים הם אחד הנושאים המרכזיים בסרט, שאמור בכלל לדון בסיפורו של אביו. "מירי (פרלמן, במאית הסרט – ח.ג.) היתה בת זוג של אבא שלי המון שנים אחורה והיא היתה חלק מאוד משמעותי בילדות שלי, אז היא מכירה את הסיפור שלנו מבפנים, הכי בפנים שאפשר. היא העלתה את הרעיון לעשות סרט על אבא של ואמרה שמן הסתם גם אני אהיה חלק מהסרט. שאלתי אותה מה זה יצריך ממני, והיא אמרה לי שזה ממש רגוע, בקטנה. בכלל לא היה לי מושג למה אני נכנס. היום אני מסתכל על זה מפרספקטיבה קצת אחרת כי היה לי זמן להתרגל לסרט, לחשיפה שיש בו. זו באמת חתיכת חשיפה. להכניס את עם ישראל לתוך הרגעים הכי קשים בתוך מערכת היחסים בין אבא לבן".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      "להכניס את עם ישראל לתוך הרגעים הכי קשים בתוך מערכת היחסים בין אבא לבן". עמית צח ואביו שלמה (צילום:יח"צ)

      הסרט בהחלט חודר לרגעים האלה בדיוק. שמותיהם ופרצופים של כמה מגדולי האמנים שעברו תחת ידיו של שלמה צח מרצדים על המסך, מי בחומרי ארכיון (יזהר כהן באירוויזיון 78', גלי עטרי בשנה שאחר כך) ומי בהווה (אשתו לשעבר אילנית, איתה יצר את הצמד המצליח "אילן ואילנית", בועז שרעבי, דפנה דקל); כולם מזכירים תקופות פשוטות יותר, בהן צח נחשב לגדול המפיקים הישראליים, האיש שהביא לגדולה את מיטב הזמרים והטאלנטים, הרבה לפני שמישהו אצלנו בלבנט הכיר את המלה "טאלנט". אבל מתחת לפני השטח, מבצבצת הדרמה האמיתית, זו שתחלץ מכם דמעות הזדהות – הבן עמית, שנולד לצח מנישואיו לאילנה אביטל (שהתחתנה איתו בגיל 17, כדי להתחמק מהגיוס), גדל בצל הורים גרושים ומפורסמים מאוד, צמח למוזיקאי ויוצר מחונן, ירד מהארץ לטובת אמריקה, ושמדבר היום על הכל בפיוס מעורר השתאות.

      בסרט הוא נראה משוטט ברחובות ניו יורק, מדלג מסאבוויי למועדון, מהופעה שלו בבר קטן להופעת דראג קווינס שביים והפיק במועדון עצום. בין לבין זה רק הוא ואבא שלו מול המצלמות. "היה מאוד קשה להצטלם לסרט", הוא מספר. "הקושי הוא לא במצלמות, אלא בנקודה שבה גורמים לך להתמודד עם משהו רגשי ולוחצים על רקורד. תחשבי שהיו עושים לך דבר כזה – אבא שלך יושב לידך ושואלים אותך מה הרגשת כשגדלת עם אבא שלך ואקשן. זה סיטואציה קשה, וגם התהליך היה קשה. היו לי המון התנגדויות. שאלתי את עצמי כל הזמן למה אני עושה את זה, בשביל מה אני צריך להתעסק בכאבים האלה. היום אני מסתכל על זה ואומר תודה. היתה לי הזדמנות לעשות משהו שלרוב האנשים אין – לעשות תיקון מול אבא שלי".

      מה בעצם דרש תיקון ביחסים מול אבא שלך?

      "אני חושב שמי שיצפה בסרט יקבל תשובה לשאלה הזו. תראי, יש בעיות בכל מערכת יחסים, במיוחד במערכת יחסים עם הורים, ולפעמים כדי לא להתמודד אנחנו מטאטאים את זה מתחת לשטיח, לא מדברים על זה, בתקווה שלא יהיו חיכוכים. לפעמים החיכוך והפתיחה של העניין וההתמודדות עם הקושי, גם כשהקושי הוא גדול, בסוף העניין זה יכול לפתוח את
      הקומוניקציה ואת התקווה לשינוי ולדברים יותר טובים".

      בקיצור, לא קל להיות בן של אנשים מפורסמים.

      "אני לא מכיר מציאות אחרת, זו המציאות שלי. הרגשתי את זה יותר כשהייתי צעיר, שבעצם אני בא ואנשים חושבים ש'הבן של' זה קיצור דרך. זה לא. זה קיצור דרך במובן הזה שיתייחסו אליך במדיה, אבל ייקח הרבה זמן ועבודה עד שלא יסתכלו עליך בתור 'הבן של', וזה דבר מאוד בעייתי בהתפתחות של אישיות ושל אמנות. ליצור את האישיות שלך והמציאות שלך שמנותקת מההורים".

      צח מחובר לאמנות שלו כבר מגיל צעיר מאוד. בתור ילד לימד את עצמו לנגן על פסנתר ועם השנים הלך והתמקצע גם בתוכנות עריכה ובכלי נגינה אחרים, פיתח את יכולות השירה שלו והפך מה"בן של" למוזיקאי בפני עצמו. בנעוריו היה חלק מלהקת השכנים של צ'יץ', המשיך בצבא ללהקה צבאית ואחריה העלה אופרת רוק שכתב בפסטיבל עכו, בכיכובו של יהודה לוי ותחת חסותו של צדי צרפתי, שעזר להפוך את הכתיבה הבוסרית למחזה ראוי.

      בגיל 22 נסע לחיות באמסטרדם, בעקבות הצעה לחוזה הקלטות מסוני. החוזה התמסמס, אבל שיר שכתב שם, "Our Dream", הפך לאחד השירים של מונדיאל 2002 ונרכש על ידי יוניברסל רקורדס. "זה היה הדבר הכי קרוב לחוויה מהסרטים שחוויתי עד היום", הוא משחזר. "הטיסו אותנו במחלקה ראשונה לקוריאה וזה היה פסיכי, בכל בוקר הנציג של חברת התקליטים מגיע אליך עם סטיפה של מזומנים כדי שיהיה לך לבזבז באותו היום. אתה עובר את זה ולא מאמין שזה באמת קורה, כאילו, מה אני ב'הפמליה'?".

      כשחזר לארץ בגיל 23, הוא כתב, הלחין והפיק שירים ואלבומים לשמות הגדולים בישראל – בועז שרעבי (שעבורו כתב גם את "אם את עדיין אוהבת אותי"), הראל סקעת, מאיה בוסקילה וכמובן, גם לאמא שלו, לה הפיק שלושה אלבומים (הראשון מהם כשהיה רק בן 17). ההצלחה לא איחרה לבוא – פרס אקו"ם, פרס שיר השנה ועוד. רק פרס אחד לא הגיע – כרטיס השחרור מצל הוריו. "לקח הרבה מאוד זמן ועבודה קשה כדי שלא יסתכלו עליי בתור 'הבן של', ואני יודע שבישראל זה כנראה תמיד יהיה ככה. בבית הספר הילדים היו מציקים לי, ובבגרותי, גם כששיר שכתבתי לבועז שרעבי נבחר לשיר המילניום, כתבו 'השיר שכתב הבן של שלמה צח ואילנה אביטל'. הייתי במין מצב כזה של, 'מה אתם רוצים ממני?'".

      המעבר לניו יורק נולד מתוך צורך להגשים את החלומות שלו. בגיל 26, צח הרגיש שכבר הגיע לתקרת היצירה שלו בישראל והחליט שאם לא ייסע לארה"ב עכשיו זה לא יקרה לעולם. אבל כן, גם לנגיף ה"בן של" שדבק בו היה קשר להחלטה. "רציתי ליצור את המשהו הזה שמתחיל מאפס. היום, כשאני מסתכל אחורה, אני יכול להגיד שאני גאה במה שהשגתי. נסעתי לעיר זרה בלי חבר אחד, עם ויזת תייר, ואחרי שש שנים בניתי שם משהו ממשי – יצרתי חברויות שהן כמו משפחה, בניתי קריירה, אני חתום בחברת תקליטים ענקית (BMG שמייצגת גם את ברונו מארס, בלונדי, סילו גרין ואחרים. ח.ג.), יש לי גרין קארד, יש ארבע חברות הוצאה לאור שמחזרות אחריי. את הכל בניתי בשתי ידיים ומאפס. בארה"ב כל לאף אחד אין מושג מי ההורים שלי, אף אחד לא יודע מי אלה האנשים האלה בכלל. זה מאזן את העובדה שבישראל אני תמיד אהיה 'הבן של'. אז יש לי את הבאלנס הזה היום שאני שמח עליו וגאה בו".

      לצח בהחלט יש על מה להיות גאה. ההצלחה שלו אינה נמדדת במונחים ישראליים של ניהלתי-עגלה-עם-מוצרי-ים-המלח. הוא באמת מנסה להגשים את החלום האמריקאי. הוא אפילו אימץ לעצמו שם אמריקאי: זאק אדם. לאחרונה כתב שיר לכריסטינה אגילרה ובימים אלה רואה אור אלבום חדש לזמרת מרתה ווש, שאנחנו כאן מכירים בתור אחת משתי הזמרות של הלהיט האייטיזי "it's raining men", עם שירים שכתב לה.

      צח לא שוכח לרגע כמה קשה עבד כדי להגיע לרגע הזה. "היו לי רגעים מאוד נמוכים בניו יורק, רגעים של 'מה אני עושה פה, אף אחד לא יודע מי אני ואף אחד לא שם עליי'. הרבה ישראלים מגיעים לכאן וחושבים שתוך חצי שנה הם משתלטים על העיר אבל זה קשה, וגם הגעתי לכאן אחרי ההצלחה בישראל וחשבתי שאני יכול לכבוש את העולם. העיר הזו הורידה אותי חזרה לקרקע, ורק בשנה השלישית התחלתי להרגיש בנוח. אז גם כתבתי איזה שיר פופ לזמרת שהכרתי ופתאום התקשרו אליי ממגזין בילבורד להגיד לי שזכיתי בפרס על כתיבת שיר פופ. חשבתי שהם התבלבלו או משהו".

      דיפולט (יח"צ , פסטיבל הקולנוע ירושלים)
      עמית צח ואביו שלמה, מתוך הסרט "המפיק" (צילום: יח"צ)

      על הקשר עם ישראל הוא לא מוותר, או שאולי הקשר זה שלא מוותר עליו. קשה לדעת. בימים אלה הוא עובד עם בועז שרעבי על אלבום חדש ("זה מצחיק, בועז היה לוקח אותי לגן עם אבא שלי כשהייתי בן ארבע"), וישנם גם אבא ואמא. אביטל, אגב, מבליחה בסרט רק בסצנה אחת. "אמא שלי היתה חלק מאוד גדול בחיים שלי", הוא מבהיר. "לא מראים את זה בסרט כי הסרט מתרכז בי ובאבא שלי. כשהייתי בן עשר היה לי קשה עם הזוגיות החדשה שלה וביקשתי לעבור לגור עם אבא שלי, אבל היא המשיכה לגור שני בניינים מאיתנו כל השנים והייתי הולך לאכול אצלה צהריים אחרי בית ספר. היא אמא נהדרת, ומה שיש בתקשורת זו לא המציאות. היא אישה מאוד אוהבת וחמה ואנחנו בקשר מאוד חזק. היום גם היחסים עם אבא שלי הרבה יותר בריאים ופתוחים, וזה דבר מדהים. הסרט די פתח בשבילנו את המקום הזה, של תקשורת פתוחה. נראה לי שזה תיקון שכל ילד היה רוצה לעשות עם ההורים שלו".

      הסרט "המפיק" ישודר מחר (רביעי) בשעה 22:00 ב-yes דוקו

      "המפיק" - האם תצפו בסרט? ספרו לנו בפייסבוק