טרנטה

אגדה עירונית מספרת שלוודי אלן יש שיטה קבועה לכתיבת תסריטים; שיטה אותה הוא מתרגל באדיקות מאז ימי "הרומן שלי עם אנני" ועם כל סרט חדש שיוצא: לפני שוודי מניח אפילו אצבע אחת על המקלדת, הוא יוצא לצעדות ארוכות באפטאון של מנהטן. כך, במשך חודש שלם, הוא מטייל ורוקח במוחו את התסריט החדש, באופן מפורט ומדויק. רק כשהוא מחליט שעבודת ההגייה נשלמה, הוא חוזר הביתה, מסתגר בקיטון ל-48 שעות ומתקתק את התסריט החדש. והנה הפרט המדהים באמת של האגדה הזו: מרגע שאלן מסיים את התסריט ומדפיס אותו, אין לחולל בו ולו השינוי הקטן ביותר. זה דראפט ראשון ואחרון. אלן כנראה כבר שומע את האגדה הזו שנים רבות, ולאחרונה אף התחיל להאמין בה בעצמו. אחרת, איזה הסבר אפשר למצוא לתסריטים כמו זה של "סוף הוליוודי", סרטו האחרון של גאון הקולנוע הזה, שכבר כמה שנים מבזה עצמו בשורה של סרטים פושרים, מתיימרים, שלא משפשפים את קצה הפוטנציאל שלו.

תקציר האירועים הסלפסטיקי של "סוף הוליוודי" מחשיד: מדובר בסרט העוסק בבמאי סרטים כושל והיפוכונדר שמרוב התרגשות לקראת ההזדמנות האחרונה שלו לביים סרט חדש, לוקה בעיוורון פסיכוסומטי. אבל האכזבה העיקרית נובעת מהביצוע: מלבד כמה נקמות קטנות ומתוקות בתעשיית הסרטים האמריקאית, אלן משחרר אל חלל האוויר עוד סרט חלוש, מלא בבדיחות לא מפותחות וחסר כל כך באבחנות הדקות, המרירות-מצחיקות שבנו את וודי אלן כאחד מגאוני הקולנוע של הדור.

קבוצת האנשים היחידה שתיהנה מ"סוף הוליוודי" היא סטודנטים לקולנוע. אלו ייהנו מבדיחות התעשיה הרבות ("האם חוקי לעובדי איגוד להינשא לפרילנסרים?") ומהוויית סט הצילומים המלווה את הסרט. לאחרים, אני ממליץ להתרחק.

באחת מבדיחות הסיום של הסרט אלן (שמשחק בתפקיד הראשי) מגלה שהסרט שיצר גרוע ביותר, ומתנחם בעובדה שלפחות הצרפתים בוודאי יאהבו אותו. ואכן, יכולתם לראות את הגוץ מקבל את דקל הדקלים (מפעל חיים) בפסטיבל קאן השנה, ואומר יפה-יפה "מרסי בוקו". השאלה היחידה היא מה אומר על כל זה על עמוס גיתאי.