בקצב הבוגי

"גל ירוק 2 – שירים שחיילים אוהבים" הוא דיסק אוסף של השירים הישראלים הכי מבוקשים שחיילים בחרו במסגרת התוכנית "גל ירוק" בגלי צה"ל. רוני בורג, עורכת התכנית, כותבת בחוברת הדיסק: "במהלך הלחימה הוקלטו תוכניות 'גל ירוק' עם הלוחמים בעומק רצועת עזה, במוצבי צה"ל הפזורים לאורך גבול הצפון, בגזרות הלחימה בראמללה, בחברון, בטול כרם ובכל מקום בו נמצאים חיילים שיכולים להעניק למאזינים הצצה נוספת להווי היחידתי ושעה נוספת של מוזיקה ישראלית מקורית". אם נתעלם לרגע מכסות "צו השעה" המתבקש שעוטה עליה כותבת השורות הנ"ל, הרי שמטרת תוכנית הרדיו "גל ירוק" תמיד היתה דו כיוונית – לחשוף בפני המאזין האזרחי את עולמו של החייל בגדודים השונים ולעשות קצת נחת לחייל, לתת לו לבחור שיר שהוא אוהב, למסור ד"ש, לדבר ברדיו.

אבל מה באמת עושה לחייל טוב על הנשמה? להביא קצת ביד, לדבר עם החברה בסלקום, לעשן סיגריה טעימה, לתפוס איזה חרופ, לפתוח את הלב עם החבר'ה, להריץ קצת דחקות על אחמד. היומרה של גל"צ להיות הפטרונית של מצב הרוח של החיילים היא יומרה מוכרת, אבל היא מתקיימת במודל מיושן – גם אם לחייל הממוצע יש את הצורך לשחרר סוגים שונים של קיטור דרך השסתום הרדיופוני, קשה עדיין להניח שדווקא גל"צ, בעזרת תוכניות כמו "קולה של אמא" ו"גל ירוק", היא זו שתורמת את התרומה המכרעת ביותר להרמת המורל הצה"לי או לאופן החיובי שבו הציבור תופס את הצבא. למעשה, גל"צ ו"גל ירוק" יוצרים מראית עין של החברותא הצבאי ומרבעים את דמותו של החייל בתבנית המסורתית – רב"ט שרוליק שמוסר ד"ש לאמא, זורק איזה בדיחה לחברים בפלוגה, מבקש לשמוע שיר של אריק לביא ובוכה שהוא סוגר עשרים ושמונה אבל שהכל בסדר כל עוד הוא מגן על המדינה. זהו החייל שצה"ל וגל"צ בוחרים לראות ובוחרים להציג, אבל זהו חייל שמתקיים רק בעולם הדימיוני של משה "בוגי" יעלון. החייל של "גל ירוק", תוכנית פרופגנדה קלאסית בתחנה שאפילו את האיכויות התעמולתיות שלה איבדה כבר מזמן, אכן מתאים לחיך של אפי איתם – זהו חייל שמאבד לחלוטין את הזהות שלו באותו הרגע שבו הוא משוחח עם אחד מנציגי גל"צ והופך במיידי למכשיר לזריקת סיסמאות טירונות בנוסח "אני טוחן שמירות, אבל בכיף, יש פה אחלה אנשים".

אבל החייל האמיתי, זה של המציאות הישראלית האמיתית, הוא הרבה יותר מורכב מסך כל החלקים המינימלים שגל"צ מנסה להדביק לו: הוא אמנם מגן על המדינה אבל הוא מת להשתחרר, הוא מוסר דרישת שלום לאמא למרות שהיא עולה לו על העצבים, הוא נורא אוהב את החברים לפלוגה אבל גונב מהם ציוד כדי לא לעלות מת"ש, יש לו לפעמים יסורי מצפון ולפעמים לא ומוזיקה ישראלית עכשווית די מעניינת לו את התחת. הוא מעדיף אם.טי.וי או מזרחית ועוד אלף דברים אחרים. זהו חייל שלעולם לא תראו בגל"צ או בשאר כלי התקשורת – זה חייל עם אופי ולא איזו רכיכה ממלכתית לתפארת. החייל של "גל ירוק 2 – שירים שחילים אוהבים", לפי 17 השירים באוסף, הוא חייל שמעוצב בהתאם לטעם הגלגל"צי, כך שאני לא בדיוק יודע אם לקבוע שהשירים באוסף הם באמת שירים שחיילים תמיד אהבו או שאלו הם שירים שגל"צ תמיד אמרו לחיילים שהם אוהבים.

יש כאן מיינסטרים ישראלי מובהק של שירים יפים: "חום יולי אוגוסט", "אין קץ לילדות", "הלוואי", "מישהו שומע אותי", "עבדים", "כשזה עמוק", "נכון להיום", "נאמר כבר הכל", "תן לשים ת'ראש על דיונה". שירים שחיילים אוהבים, ללא ספק. במיוחד היום. השאלה היא מהו הערך שבלאחד את טעמם המוזיקלי לכאורה של חיילי צה"ל באוספים מייצגים. התשובה היא שהדבר נחוץ לעיצוב הסטייל של צה"ל; "גל ירוק 2 – שירים שחילים אוהבים" הוא חלק מהפריזורה של הצבא הגדול, תדמית שהוא מנסה למכור למתגייסים פוטנציאלים: תראו, בצבא כולם אוהבים את זהר ארגוב, מקומכם עימנו, אם כן.

איחוד הטעמים התרבותי הוא סממן ברור לכך שצה"ל, כמו כל צבא, תמיד אהב את כל החיילים שלו אותו הדבר – חיילים שיש להם את כל הדיסקים של סוניק יות' ודווקא לא אוהבים את בועז שרעבי הם סיכון אינדיבידואלי פוטנציאלי למערכת לא יציבה ממילא. עדיף, לטובת כולנו, שהם יאהבו את ברי סחרוף. אולי ככה הם לא יהיו סרבנים בהמשך, טפו טפו טפו.