פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה כל כך מסעיר את כולם בספר הזימה "50 Shades of Grey"?

      "50 גוונים של אפור" לא נתן לכינוי "פורנו לאמהות" לעצור אותו בדרך לשבירת שיאי מכירות בעולם. נוכח ההיסטריה סביב הרומן האירוטי שאלנו - למה סקס בספרות מזעזע אותנו?

      תארים כמו "'דמדומים' בגירסת הסאדו" או "פורנו לאמהות" לא עצרו את תהילת " 50 Shades of Grey" – הספר הפרובוקטיבי של אי. אל. ג'יימס, שהפך השבוע לנמכר ביותר אי פעם בבריטניה, מכר מיליונים נוספים ברחבי העולם וצועד חודשים בראש רשימות רבי-המכר בארצות הברית.

      ג'יימס הגיעה לטרילוגיית הארוטיקה-סאדו-מאזוכיזם-עקרות-בית-נואשות שלה כשניסתה בכלל לכתוב סיפור מחווה אינטרנטי לעלילות "דמדומים" הפוריטניות. סיפור הסינדרלה של הסופרת מזכיר קצת את קורותיה של בריטית אחרת – ג'יי קיי רולינג, שגם את שיאי המכירות של סדרת "הארי פוטר" שלה באתר אמזון הבריטי שבר הרומן האירוטי.

      "50 גוונים של אפור" (שזכויות התרגום שלו נרכשו על ידי הוצאת ידיעות אחרונות והוא צפוי לראות אור בספטמבר), והמשכיו מצאו את עצמם במהירות חוצים את גבולות העולם הספרותי ומעוררים היסטריה בזה האמיתי. תשוקתה של הסטודנטית הצעירה והכנועה והרפתקאות הסאדו שלה עם גבר עשיר ומצליח יצרו רשימות המתנה של אלפי אנשים בספריות הציבוריות. הן גם הובילו למערכונים ב"סאטרדיי נייט לייב" ובאתר "Funny or Die", להקראות בקולן של קריסטין סטיוארט, שרליז ת'רון ואלן דג'נרס והיד עוד נטויה. כמובן שזכויות העיבוד הקולנועי של הרומן כבר נמכרו מזמן. כך מסתבר שכל מה שצריך כדי לעמוד במוקד תשומת הלב העולמית זה בסך הכל כמה גוונים של הצבע האפור.

      כריכת האלבום "Fifty Shades of Grey" מאת אריקה לאונרד (סריקה)
      סיפור הסינדרלה של הספרות המודרנית. כריכת הספר (סריקה)

      לא תמיד הופגנה האהבה לספרות אירוטית באופן פומבי כל כך. ההיסטוריה רצופה דוגמאות של ספרים שנתפסו כפרובוקטיביים מדי וצונזרו או נרדפו על ידי הממסד. עוד במאה ה-14, "דקמרון" של בוקאצ'יו האיטלקי כבר עורר מהומות הודות לתיאורי זימה והתנגחות בכנסיה. באנגליה של המאה ה-18 התפרסם הגביע הקדוש של הרומנים האירוטים - "פאני היל". שנה אחרי שפורסם זימנו הרשויות את המחבר, ג'ון קליילנד, למשפט בעוון "השחתת נתיני המלך". קליילנד נאלץ לוותר על הרומן שהורד מהמדפים, אך הפופולריות היתה כבר גדולה מדי. עותקים פיראטיים של "פאני היל" נסחרו בכל פינה ומעללי הגילויים המיניים של פאני היל היתומה המשיכו להיחטף במחתרת.

      גם כתביהם של המרקיז דה-סאד וליאופולד פון זאכר-מאזוך, ששמו את ה"סאדו" ואת ה"מאזו" בסאדו-מאזוכיזם, עוררו סערה.

      סטרדיי נייט לייב נותנים את הפרשנות שלהם


      Saturday Night Live - Fifty Shades of Grey by BigBlueBruiser

      רדיפת כתבים שנחשדו כאירוטיים המשיכה איתנו גם למאה ה-20 והדוגמה הבולטת ביותר היא "מאהבה של ליידי צ'רטלי" של ד.ה לורנס. הרומן המפורסם יצא ב-1928 ובסך הכל הציג בריטית מהמעמד הגבוה ואת הקשר המיני שלה עם גבר פשוט אחרי שבעלה האריסטוקרט חזר מהמלחמה משותק. אפילו שאיברי מין זכו ברומן לשמות החסודים "ג'ון תומס" ו"ליידי ג'יין" – הטיות שונות של המילה "Fuck" או "Cunt" - השלטונות הבריטיים דאגו שהספר ייאסר לחלוטין להפצה או לחלופין יצונזר בכבדות.

      כשב-1960 ניסתה חברת "פינגווין" להפיץ גרסה בלתי מצונזרת של "מאהבה של ליידי צ'טרלי" בבריטניה, היא נתקלה בתובעי המדינה הקשוחים וטענותיהם שהספר מזוהם. התובע הראשי במשפט לא היה חכם מספיק כדי למנוע מעצמו את השאלה "האם זה הספר שהייתם רוצים שנשותיכם או המשרתים שלכם יקראו?", ואחרי משפט מתוקשר עד אימה, הספר זוכה מכל ההאשמות הודות לעומקו האמנותי. כך הורשתה ליידי צ'טרלי לשחק שוב עם הליידי ג'יין שלה מול הציבור הרחב.

      בארה"ב התחולל בשנות השישים משפט דומה. אל "מאהבה של ליידי צ'טרלי" הצטרפו גם "פאני היל" הקלאסי ו"חוג הסרטן" של הנרי מילר (שיצא ב-1934 בצרפת אך הוחרם בארה"ב עד 1964). המקטרגים טענו שהספר של מילר פורנוגרפי ונטול מוסר - היום, כבר רואים בו נכס צאן ברזל ספרותי ואחראי כמעט ישיר לחופש הביטוי הספרותי שאנו לוקחים כמובן מאליו.

      אלן דג'נרס מנסה להקריא את "50 גוונים של אפור":

      מאז זכורות יצירות אירוטיות שכבר זכו לקבלת פנים חמה יותר - ספריה של אנאיס נין (שחשפו גם גילוי עריות של הסופרת עם אביה), ספרים כמו "סיפורה של O" הביקורתי והסאדו-מזוכיסטי או "פחד גבהים" (שטבע את המונח "Zipless Fuck" ויש הטוענים שהניח את היסודות ל"סקס והעיר הגדולה" ודומותיה). ובכל זאת, בניגוד לקולנוע, לטלוויזיה ולפרסום שמוצפים בסקס כל הזמן – מין בספרות נתפס כשערורייתי עד היום. ומדוע, בעצם?

      "התשובה היא די פשוטה. בתרבות המערבית המילה הכתובה היא מקודשת. יותר מכל המדיומים האחרים של ההתבטאות", אומר הסופר ועורך מדור "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ", בני ציפר. "אפילו אם האדם לא דתי, המילה הכתובה היא קדושה".

      "הספרות נתפסת כאמורה לבטא רק רגשות נעלים. דברים גופניים נחשבים יומיומיים ולכן אין להם מקום", הוא ממשיך. "אפילו אצל היוונים, הטרגדיה, שהיא שיא השירה, אמורה לדון רק במה שהאלים ובני אדם נעלים כמו מלכים עושים - וגם אז לא על מה שהם עושים במיטה. הספרות המודרנית דווקא הלכה לכיוון של כן לעסוק בדברים 'נחותים'. מותר לכתוב קקה-פיפי אבל זה תמיד קצת 'דווקא'", הוא אומר.

      כריכת הספר "סיפורה של "O מאת פולין ריאז' (סריקה)
      מה אם בעצם אלף תמונות שוות מילה? כריכת הספר "סיפורה של O" (סריקה)

      ציפר נעזר בספרות העברית כדי להדגים: "עמוס עוז, א.ב יהושע ושאר הספרות ה'טובה', אתה אף פעם לא מוצא אצלם את התיאור הפיזי של הסקס", הוא ממשיך ומפרט. "תמיד הם נכנסים למיטה ואז הגלים של הים נעו ושומעים את הרוח בערבי הנחל ושאר מטאפורות רומנטיות לאקט עצמו. 'הוא גהר מעליה ונישק את חלקת צווארה ועיניה נצצו'. בזה זה נגמר. הסופרים ידעו שברגע שייגעו בתיאור הגשמי זה יכניס אותם לנישה של סופרים גרועים".

      "כילד, אני זוכר שאמרו על 'מאהבה של ליידי צ'טרלי' שהוא גס ונורא התביישתי לקחת אותו מהספרייה כי מה תגיד הספרנית? אבל זה לא חשוב באמת. מה שחשוב זה מה שיש לנו בראש, ובראש יש לנו את החלוקות האלו בין הקאנוני לפיקנטי. הצלחת הפיקנטי היא רק בגלל היותו הפרי האסור. בגלל שהוא שולי ולא קאנוני. אם היו לומדים ספרות פורנוגרפית בבית הספר החל מכיתה ב' – כולם היו משתעממים".

      ג'וליה פרמנטו (יח"צ , יעל אנגלהרט)
      "האחריות על הדימוי היא שלך לחלוטין" ג'וליה פרמנטו (צילום: יעל אנגלהרט)

      אבל לא מדובר כנראה רק בקאנוני והפיקנטי. סצינות סקס טלוויזיוניות או קולנועיות מציגות לנו תמונה. ואמנם אומרים שתמונה שווה אלף מילים, אך מה אם אלף תמונות שוות מילה אחת?

      "החוויה של קריאה היא חוויה אישית. האחריות על הדימוי שאתה מייצר היא לחלוטין שלך", אומרת הסופרת ג'וליה פרמנטו, שספרה "ספארי" כלל תיאורי סקס לא מעטים ונחשב לחריג בנוף הספרותי הישראלי. "אם אתה רואה משהו בסרט, זה לא הדימוי האישי שלך בסופו של דבר אלא של מישהו אחר. בספר, מישהו רק נתן לך את הבסיס והשאר שלך", היא ממשיכה, "החיכוך בינך לבין הטקסט הוא גבוה, החיים האישיים שלך מתערבבים פנימה וזה נחרט בזיכרון טוב יותר. זה גם יכול להרתיע - אלו דימויים שרודפים אותך טוב יותר מדימויים קולנועיים".

      ובכל זאת, נראה ש"50 גוונים של אפור" לא מרתיע אנשים במיוחד. "הצליחו לעשות משהו בספר הזה שמאוזן כל הזמן בין הקיצוניות המינית לערכים נורמטיביים", מסבירה פרמנטו. "הם גם מתאהבים ונורמליים. אם היה סיפור על איזה מישהו שהוא פריק טוטאלי היה יותר קשה להתחבר לזה. אבל זה בעצם סיפור סינדרלה - בחורה עניה וסטודנטית וגבר עשיר ויפה. זה לא חומרים קשים לעיכול".

      אז מה החוויה של אירוטיקה ספרותית אמיתית מספקת?

      "כשהתיאורים האלה עובדים זו יכולה להיות חוויה אירוטית-אמנותית מדהימה. זה עשוי להרחיב את העולם האישי שלך ולשפר את החיים שלך – וכל מה שיכול לשפר את חיי המין של הישראלים מבורך בעיניי. נכון לעכשיו הם פשוט חסרי מעוף. בחברה שאחד מהערכים הכי חשובים בה הוא להתרבות - זה הורס את הסקס. לסקס טוב אין קשר להתרבות".

      "50 גוונים של אפור" - מתים כבר לקרוא? ספרו לנו בפייסבוק