צ'ילבה

אם עוד בימי חייה, במחצית הראשונה של המאה ה-20, לא קל היה להבין למה ציפתה המשוררת אלישבע מעצמה, מחייה, מארץ ישראל ומשפת הקודש היהודית, היום זה בוודאי קשה להבנה פי כמה וכמה, ובייחוד שאלות ארץ ישראל והשפה העברית. מה קסם כל כך דווקא בתרבות העברית לבחורה מוסקבאית צעירה ולא יהודיה בשנים הראשונות שלאחר ההפיכה, שהביאה לכדי התנתקות מהשורשים העבים של הפרובוסלאביות הרוסית? איך קם אמן מילים בשנת 1925 ועולה דווקא לארץ ישראל ויוצר בעברית, כשמאחוריו כל הפושקין, דוסטויבסקי, צ'כוב וטולסטוי האלה? שאלות אלה ועוד רבות אחרות צצות למקרא "מלכה לעברים", קובץ סיפורים מאת אלישבע שיצא לאחרונה מחדש (בבל ומשרד הביטחון) לאחר שהוצג בשנת 1976 תחת השם "מקרה טפל", במסגרת ספריית העל הנכחדת "תרמיל".

ברור שייליזאבטה ז'ירקובה לא ברחה בגיל 37 מפני השלטון הקומוניסטי כמו שעשו סופרים ומשוררים רוסים רבים בשעתה. היא עלתה לארץ המובטחת ביחד עם בעלה, העסקן הספרותי הציוני שמעון ביחובסקי, מאחר וטענה – במה שעשוי היה להיתפש כמצב נפשי פסיכוטי לכל דבר – כי העברית היתה לשפתה הפנימית, "שפת הלב והדמדומים", השפה שבה דיברה ב"חלומות הלילה". כניסתה ל"תוך העולם העברי", כתבה, היתה ללא משברים כיוון שעד שהתוודעה ל"עבריות", "לעולם זה שצריך היה להיות לי זר – לא היה לי שום עולם אחר, שום עולם שלי". תחת אותה השפעה, או בשל אותה הפרעה, חדלה לענות לשם נעוריה והצטיידה בשם-עט קלאסי כ"אלישבע".

אלישבע התחברה אל הסצנה העברית במוסקבה כבר ב-1913, ומאז החלה במירוץ להשלמת פערים. היא למדה עברית ויידיש בשיעורי ערב וכעבור זמן קצר החלה לתרגם משתי השפות לרוסית את יהודה הלוי, נומברג, שטיינברג, שופמן ןגנסין. בשנת 1919 הופיעו ברוסיה שני קבצי שירה שלה ובהם כבר הקצתה מקום מרכזי למוטיביים עברים-יהודים. שנה לאחר מכן התחתנה עם ביחובסקי, חבר טוב של גנסין וברנר, ובהדרכתו החלה לכתוב שירה בעברית בהטעמה מלרעית (ארצישראלית עסלית) ולצבור תהודה רבה ברשות האוטונומית העברית שבחו"ל.

סיפורה של אלישבע לא היה סיפור, אלמלא זכתה למקום של ייחוס בכתיבה העברית של התקופה. "התקופה" היה גם כתב עת עברי חשוב שראה אור במזרח אירופה והעניק בית חם ותומך לפרסומים הראשונים של אלישבע. הימים הם ימי חיתוליה של הכתיבה הנשית בעברית, וההיסטוריה מספרת על קוורטט של ארבע משוררות, צ'ילבות, שהתקוטטו על הבכורה בתחביבן החדש והמרעיש – רחל, אסתר ראב, יוכבד בת-מרים ואלישבע שלנו, זרה בין עברים. שנת 1921, בה נדפס מחזור שיריה הראשון, היא העת בה דרך כוכבה של אלישבע וזהר יותר משל כולן. אלישבע היתה אז לדבר הגדול הבא.

אך ישראל, כזכור, היא ארץ אוכלת יושביה. מהיום בו נחתה לחוף ים-תיכון החלה להתפורר יוקרתה ושם העט המפואר שלה להישכח. ביושבה בתל אביב פרסמה מלבד שירים גם סיפורים קצרים ורומן בשם "סימטאות", וכן מסות ורשימות ביקורת רבות – ואולם פועלה הספרותי נמשך רק עד לסוף שנות העשרים בהן ראה לבסוף פרסום מכלול יצירות הפרוזה שלה. לאחר מכן פסקה ממלאכתה בשל תחושה הולכת וגוברת של חוסר הערכה, ואכזבה קשה מן ההרפתקאות העברית-ספרותית והישראלית-ממשית אליהן יצאה. היא חיה על קצבה דלה בשכונת מונטיפיורי בשל מות בעלה, ולבסוף מצאה את מותה בשנת 49', בשל מצב בריאותי רופף, ונקברה בבית הקברות המפורסם שבכנרת. "אם ב-1925 העריכה רחל את עצמה כמשתווה לאלישבע", כתב חוקר הספרות דן מירון, "הרי ששנתיים-שלוש לאחר מכן לא היה כל מקום להערכה כזאת. אלישבע, שהיתה לשעה קצרה הפופולרית והמפורסמת שבין המשוררות העבריות החדשות, נעשתה עד מהרה לנשכחת שבהן".

אם כן, מדוע "מלכה לעברים" ולא "מקרה טפל"? אולי כי כך ניתן לשאוב את הנשכחת מתהום הנשייה מהר יותר ולמסחר את שמה טוב יותר. שיבוש סדר הסיפורים המקורי באסופה המחודשת (כה חדשנית ומותאמת לעת הזו היא, עד שאינה בוחלת אף בשיבוש סדר ומשמעת ההגהה המקוריים) מסתיר את שני הקטבים המעניינים בכתיבתה של אלישבע שעליהם עמד העורך המקורי, ישראל הר, כששיבצם ראשון ואחרון: סיפור "מקרה טפל", בו נוסקת תחושת ההזדהות של אלישבע עם העם היהודי עד כדי עיסוק באנטישמיות, ומנגד "האמת", שבו חוברת המספרת אל בנות מינה ומטפלת באירוניה בשקריותו של המיתוס הרומנטי הנשי.

האם סיפור חייה של אלישבע טוב מסיפוריה? לא נוכל להכחיש, אך בכל זאת נסיים בחיוך שבע רצון: אלישבע היא עוד המצאה ישראלית ע-ו-ל-מ-י-ת שנדמה כי שכחנו למנותה – שם במה שהוא שם פרטי. האם אלישבע היא המבשרת הגדולה של תופעות חוצות גבולות כמו פרינס ומדונה? זאת גם ריטה ומוקי לא יוכלו להכחיש.