נושאים חמים

ההומור הדתי משתנה ומחלחל גם לעולם החילוני

מהלהיט "אחלה חסודה" ועד לתופעת "דוסים מצייצים" - הומור דתי, בעיקר ברשתות החברתיות, הופך פרוע יותר ומגיע גם לקהל החילוני. "אנדרדוס", יאיר אורבך ושהרה בלאו מסבירים

לציבור הישראלי חילוני יש אינספור אפשרויות להשתעשעות ולפורקן הומוריסטי – תוכניות טלוויזיה שונות, אתרי אינטרנט, פרסומות, תוכניות רדיו, שירים, דפי פייסבוק מצחיקים. מה לא, בעצם. הסברה הרווחת היא שהציבור הדתי מעדיף להתעסק בדברים אחרים, או שאולי הוא בכלל לחלוטין נטול הומור. אבל המציאות דווקא מראה אחרת ועוד ועוד דוגמאות (בעיקר כאלו שצצות במרחב האינטרנטי), מתחילות לתפוס להן תאוצה, ואפילו מצליחות לחצות דרך המסך השקוף שמפריד בין דתיים לחלוניים. אם ההומור החילוני, המבוסס והוותיק יותר הוא הבכור, הרי שלאחרונה גם האח הקטן והשאפתן מרים את הראש ואומר "גם אני רוצה".

צ'אק נוריס (צילום מסך)
הרבי נחמן מתהפך בקברו? מתוך "צ'אק נוריס היהודי" (סריקה)

בספין-אוף הכשר "אחלה חסודה" של חבורת "אנדרדוס" לשירו של בני בשן ("אחלה חמודה") בוודאי כבר יצא לכם להיתקל בין שיטוטיכם ביוטיוב. בכל זאת, יש לו מעל 140 אלף צפיות. אם לא, אולי שמעתם על קבוצת הפייסבוק "דוסים מצייצים" (על משקל "סטטוסים מצייצים"). ומה לגבי "עובדות יהודיות על צ'אק נוריס"? ההומור הדתי החדש הולך ומציף את הרשת לאט לאט, והוא קשור בקשר הדוק לזה החילוני.

"אני חושד שהציבור הדתי טיפה בפיגור אחר הציבור החילוני אבל לאט לאט מדביקים את הפער בכל מה שקשור להומור", אומר הקומיקאי הדתי יאיר אורבך, שכבר לפני חמש שנים יצר את הפרודיה "רוצה מצוות" לשיר "רוצה בנות" של חובבי ציון. הרבה לפני הגל האחרון של וריאציות דתיות ליצירות חילוניות. "כשאני התחלתי לעשות סטנדאפ רק לדתיים לפני שבע שנים זה לא היה קיים בכלל. לא היה מופע שהיה מיוחד רק להם", נזכר אורבך. "במגזר היה נורא קשה לפרוץ גבולות או לעשות דברים חדשים כי הציבור שלנו הרבה פעמים מאוד שמרן. אבל בשנים האחרונות אתה רואה שיש מגמה של פתיחות. שים לב שכל פעם שדתיים עושים משהו מצחיק, זה אוטומטית זוכה לסיקור בתקשורת. אנחנו הדתיים שומעים על זה עוד יותר מכם".

יאיר אורבך (Creative Commons)
"בסופו של דבר, תלוי איך ההומור עשוי". יאיר אורבך (צילום: Creative Commons)

ובאמת, מה שמעניין אף יותר בתופעה הוא העובדה שלא רק המגזר הדתי נהנה ממנה. גם חילונים ממהרים להוציא את הכיפה מהבוידעם ומגחכים כשאומרים להם על סצינת הדייטים הדתית-לאומית או על זה ש"צ'אק נוריס כתב את מסכת מכות". "סך הכל מה שעושה את ההדים הגדולים זה הפרודיות – 'רוצה מצוות', 'אחלה חסודה' או 'דוסים מצייצים'", מנתח אורבך. "ברגע שמתחברים לבסיס, זה מה שמספיק לחילוני כדי לצחוק מזה. גם אם החילוני לא מבין הכל, הוא קולט חלקים. ואם לא - אנחנו בעידן שיש רשתות חברתיות ואינטרנט, רק תכתוב בגוגל משהו שאתה לא מבין וזה ישתנה בשניה", הוא ממשיך. "בסופו של דבר, העניין צריך להיות עשוי נכון. אם היו קוראים לזה 'אחלה חמודה – הגירסה הדתית' זה לא היה מצליח, אבל 'אחלה חסודה' כן".

אם לשאול את יוצרי הקליפ, "אנדרדוס", ויותר נכון, צלע אחת מהחבורה – מתן צור (החברים הנותרים הם אשר בן אבו, יאיר יעקבי ונדב נווה), הסיבה לאימוץ של מוצרים חילוניים היא פשוטה בהרבה. "גדלנו על המון הומור לא-דתי. על אסי וגורי, 'דומינו', 'קומדי סטור', על סיטקומים למיניהם כמו 'סיינפלד'. העולם הזה לא זר לנו. מהרגע שהיה לנו את הרעיון ל'אחלה חסודה' היה לנו ברור שזה יהיה ויראלי בטירוף ואסטרטגית כיוונו לשם - אבל לראות שזה מגיע גם לחילונים זה כיף", הוא אומר. "זו לא היתה האסטרטגיה שהתחלנו איתה מהתחלה. לא ניסינו לחדור לקהל החילוני במחשבה תחילה. ניסינו להצליח, ובאמת הערוץ של 'אנדרדוס' ביוטיוב עומד להגיע ל-2 מיליון צפיות אוטוטו. במימדים של המגזר הדתי זה המון".

כמו שחברי ההרכב אמרו בעבר, ההומור שלהם לא הופך אותם לדתיים-לייט. אם לנסח את זה במילותיהם שלהם: "יש קטע כזה בציבור הדתי, שמי שרוצה להיות דתי ומצחיק - או ששוחט פרות קדושות, או שחותר להומור קלאסי אורתודוכסי. אנחנו הלכנו לכיוון חדש - לא שוחטים את הפרה, אלא רק דוחפים אותה קדימה".

"תמיד חושבים שדתיים מאוד סגורים ואין הומור", מספר מתן צור. "שואלים אותנו בראיונות אם דת והומור הולכים ביחד – ברור שכן! ההומור הדתי גם מלא בחיות ולא רק בכובד ראש. נכון, להרבה אנשים מהמגזר היתה הרגשה בעבר ואולי עדיין שהומור לא שייך אלינו, שזה ליצני ומביא לבטלה. אנחנו אמרנו שלא. באנו לעשות צחוק, לשמח, ולא הרגשנו צורך להצטער על זה".

שהרה בלאו (יח"צ , איריס נשר)
"לא תמיד יש מסר, אפשר גם סתם ליהנות". שהרה בלאו (צילום: איריס נשר)

גם הסופרת שהרה בלאו מזהה יחס שונה להומור מצד המגזר הדתי-לאומי. "יש לי ידיד סטנדאפיסט שתמיד היה מופיע בישיבות ובאירועים דתיים ואחרי המופע היו שואלים אותו 'אז מה המסר?'", היא מספרת. "בשנים האחרונות מבינים במגזר שלא תמיד צריך להיות מסר. לא כל יצירה צריכה להיות כבדה ואפשר גם ליהנות מהומור קליל. אפשר לראות ביטוי לזה אפילו בכך שבעיתון כמו "מקור ראשון" יש את מגזין 'מוצ"ש' שעוסק בתרבות קלילה. הציבור הדתי התבגר והבין ש'סתם' זה גם בסדר. ואם כבר התחלנו להיות קלילים, אורי אורבך אמר פעם 'אי אפשר להשפיע בלי להיות מושפע' – אז יש גם השפעה חילונית".

מדוע ההומור הדתי מתחיל לתפוס תאוצה חזקה דווקא בשנים האחרונות? גם את זה בלאו יודעת להסביר. "פתאום יש נגישות מקצועית, הפקתית, טכנולוגית", היא אומרת. "לא צריך יותר עיתון כי אפשר לפתוח קבוצה בפייסבוק וגם לצלם מערכונים כמו 'אנדרדוס' זה כבר לא בשמיים. היום צריך רק לאסוף כמה חבר'ה, רעיון טוב, ואפשר לעשות את זה. בלי מפיק, בלי כלום. מישהו מכיר צלם, מישהו מכיר שחקן, ומוציאים את זה לפועל".

"מעבר לזה, אני חושבת שהיוצר הדתי תמיד הרגיש שהוא חייב לייצג את המגזר, להוציא אותו טוב והשתדל לתווך את זה לצופה החילוני. השתדלו להיות שגרירים טובים של המגזר לאחיהם החילונים", ממשיכה בלאו. "ואין מה לעשות - כשמתווכים יצירה קצת פוגמים בה. לאחרונה מבינים שלא בהכרח חייבים לעשות את זה. הציבור הדתי גדל ופתאום מתייחסים אליו כאל קהל, כפלח שוק. פתאום היוצרים הדתיים הבינו שהם לא חייבים יותר לייצג את הדתיים בפני הציבור החילוני".

אור רייכרט (צילום מסך , אור רייכרט)
יש קווים אדומים? הקריקטורה של אור רייכרט על מותו של הרב אלישיב (סריקה)

באשר לתוואי הקווים האדומים של המגזר בכל מה שנוגע להומור, אין שום מפה בנמצא, וככל הנראה, מדובר בעניין אישי מאוד. אצל יאיר אורבך, למשל, "אין גסויות, אין סקס. בקליפים לא תראה בחורות שהולכות חשוף – לא יקרה". כפי שהוא אומר, "מבחינת התכנים, יש הרבה יותר מתירנות אצל החילונים. יש נטיה להקריב כל דבר שזז, לרדת על משפחה של מישהו כאילו אין מחר. אני חושב שאנחנו בציבור הדתי יותר רגישים בעניין הזה. אני אף פעם לא אכסח אנשים מהקהל, נגיד".

לעומת זאת, מסביר הבלוגר הלל גרשוני, יש גם יוצרי הומור דתיים עם גבולות גמישים יותר: "לאור רייכרט יש קבוצת פייסבוק בשם 'קריקטורה יומית ושאר ירקות'. לא רעה בכלל", הוא אומר. "כשהרב אלישיב נפטר, רייכרט עשה קריקטורה שבה הרב מגיע לשמיים ומבקשים ממנו בשער מספר אישי. פה זה הקפיץ כמה חרדים שכתבו נגדו כל מיני דברים. אחר כך הוא העלה קריקטורה נוספת שבו רואים אותו, אור רייכרט בגיהנום, מחייך ואומר 'סורי, עדיין מצחיק'", מספר גרשוני. "אז הנה, יש לפעמים דברים כאלה שדורכים על יבלות. בכל מקרה, נראה לי שזה תמיד יפגע במישהו. זה חלק מההומור".

הומור דתי (סריקה)
בדיחה פרטית בכתב רש"י. איך תדע אם אתה דתל"ש? (סריקה)

הקווים האדומים של הקהל החילוני אמנם מטושטשים יותר, אבל יש לו חיסרון אחד בסיסי. הוא לא בהכרח מסוגל להבין את כל הדקויות שבבדיחות כמו אלו של "דוסים מצייצים". "אם אתה לא גדלת על הדברים האלה זה לא יעזור", מפוצץ גרשוני את הבועה. "קראת פעם קומיקס של 'אסטריקס'? אם כן, בטוח נהנית לקרוא אותו אבל עוד יותר בטוח שלא הבנת חמישים אחוז מהבדיחות. רק מי שגדל בצרפת יבין את זה בגלל כל הבדיחות הפנימיות – היסטוריות, ספרותיות... ככה גם ברוב ההומור האינטרנטי הדתי", הוא אומר. "כמו שיש תמונה שרצה בפייסבוק ובה כתוב בכתב רש"י 'אם אתה מצליח לקרוא את זה אתה דתל"ש' – זו בדיחה פרטית כמו שבדיחות מתכנתים יצחיקו רק מתכנתים. זה עניין של קליקה, ואם אתה רוצה להיות בקליקה כנראה שתאלץ לחזור בתשובה".

בניגוד למערכון של "אנדרדוס" בו משפט התחלה חילוני לא עובד כראוי על בחורות דתיות, בכל הנוגע להומור נראה שהפרודיות על ההומור החילוני עובדות מצוין. אם ההצלחה הזו תמשיך ותתעצם, נאלץ לקבל את ההומור הדתי לא כאח קטן שאומר "גם אני רוצה", אלא כאח תאום, שמריץ צחוקים על כל דבר שזז. הדתי אמנם ייאלץ להכשיר את הבשר, אבל פרות קדושות גם הוא יכול לשחוט.

מכירים בדיחות דתיות? ספרו לנו בפייסבוק