בשעה 23:00, בול, פונקט עלו אמש (שלישי) The Walkmen על הבמה במועדון הבארבי בתל-אביב. הבמה הזו ידעה לא מעט איחורים, שנחשבים לגמרי חלק מגינוני הרוקנרול. אבל הווקמן התחילו בזמן. הסולן, המילטון לייטהאוזר, בחליפה מחויטת ועניבה שחורה מתחיל לשיר לבד את השורות הראשונות ב-"Line By Line", כשרק צלילי המיתרים של אחד מהגיטריסטים מלווה אותו. לאט לאט מצטרפת אליהם כל הלהקה גם הלבוש שלהם נע בין חליפה לחולצות מכופתרות אלגנטיות.
לייטהאוזר הוא לא אלכס טרנר הוא לא ילבש היום נעליים מלוקקות ומעיל עור וגם לא יתחדש בתספורת אופנתית. הווקמן הם כבר לא ילדי אינדי מרדנים מניו-יורק (במקור מוושינגטון DC, אבל עברו לעיר הגדולה). למען האמת, גם כשהיו כאלה ועמדו במרכז סצינת הפוסט-פאנק ריווייבל הניו-יורקית, קל היה להתעלם מהם כשאור הזרקורים הופנה בדרך כלל לסטרוקס, לאינטרפול או ל-yeah yeah yeahs.
גם אם לא מריחים מעודף רוח נעורים, לווקמן טוב במקום בו הם נמצאים. לא גדולים מדי כדי להתמסחר לחלוטין אבל מבוססים ומוכרים ברחבי העולם. אפילו את השירים החדשים שלהם הם כבר לא כותבים ביחד, אלא מעבירים סקיצות אחד לשני באינטרנט. ככה זה כשאתה איש משפחה וגר רחוק מכל אחד מהווקמנים האחרים. אולי זה מה שגרם לאלבומם האחרון, "Heaven" לזכות בסאונד רך יותר מבעבר. אולי זה, ואולי המפיק פיל אק (פליט פוקסס, מודסט מאוס, דה שינס) שקיבל על עצמו את מלאכת ההפקה של האלבום (עד "Heaven", הלהקה נהגה להפיק את עצמה, בדרך כלל). כך או כך, מדובר באלבום מצוין והוא עבר אמש בצורה נהדרת לבמה.
לאורך השנים, סאונד האוברדרייב הקוצני והעוקצני של הגיטרות בווקמן התחלף בריוורב מימי וחלומי. גם אם האפקט השתנה, כל תפקידי הגיטרה עדיין נהדרים. הם לא מנסים להיות מגניבים במיוחד, קיצוניים או חדשניים, אבל כבר מהשיר השני ברור לחלוטין שהווקמן בכושר מצוין.
"Heaven", "Angela Surf City", "Love is Luck" הנפלא ו-"We Can't Be Beat" מהווים פתיחה מעולה להופעה, אך מעוררים חשד שאנחנו הולכים לשמוע רק שירים משני אלבומי האולפן האחרונים של הלהקה. החשש מתבדה כשבהמשך ההופעה מגיחים שירים מכל התקופות, בין אם אלו האלבומים "Bows + Arrows", "You & Me", "Lisbon" ו-"A Hundred Miles Off". על קצה הלשון: "Juveniles", "In The New Year", "On The Water", "Donde Esta La Playa" , "All Hands and The Cook" ו-"Thinking of A Dream I Had". את כל השירים החבר'ה מנגנים באותה חיוניות ועוצמה שהיתה תמיד. אפילו את הלהיט הגדול ביותר שלהם, "The Rat" הם מבצעים בשיא הלהט, ולא כדי לצאת ידי חובה. המתופף, מאט באריק עושה יופי של עבודה ופרצופי ההנאה המוחצנים שלו רק מוסיפים לחוויה.
לייטהאוזר מסנן מידי פעם כמה משפטים לקהל. למשל, מתלונן על החום ביפו אבל נראה שהוא דווקא נהנה מהחום הישראלי. ולאו דווקא מדובר בטמפרטורות או בלחות התל אביבית. כשלייטהאוזר מתבדח על כך שהם שוכחים את שמות השירים הוא מתרץ שזה "בגלל הג'ט לג". אבל אחרי עשור שלם של קיום, זה ממש בסדר גם אם זה באמת היה קורה. אחרי הכל, שנות להקה הן קצת כמו שנות כלב, וכל עוד הקול הייחודי שלו נשאר כמו שהיה, הווקמן "נראים מצוין לגילם".
אחרי קצת יותר משעה ורבע כולל הדרן של חמישה שירים, הם יורדים מהבמה. הופעה קצרה, אבל כזו שמצדיקה את הקלישאה "דברים טובים באים בחבילות קטנות". בסופו של דבר, הווקמנים נשארו דומים למכשיר שעל שמו הם קרויים אולי קצת מיושנים יחסית לכל להקות ההיפ האלקטרוניות עליהם המגזינים אוהבים לכתוב היום, אבל גם עושים את העבודה הכי טוב שיש. ומעל הכל, מספקים תחושת נוסטלגיה עדינה שמזכירה בדיוק כמה טהורה היא האהבה למוזיקה. בטח פעם, כש-MP3 היה צירוף חסר משמעות של שתי אותיות וספרה. כשיכולנו פשוט להכניס קסטה למכשיר ולהתחיל ללכת, בלי דאגות.
The Walkmen: סולן הלהקה מספר על התבגרות ההרכב יחד עם מעריציו
The Walkmen: סולן הלהקה על האלבומים האהובים עליו
The Walkmen: מה אתם חשבתם על ההופעה? ספרו לנו בפייסבוק