זו לא התקופה המוצלחת ביותר עבור המילה 'גאון'. נדמה כי מכל שם תואר אחר, דווקא זו שנועדה להצביע בחיל ורעדה על יוצא הדופן המתבלט, היחידני, הפכה למילה פשטנית; כזאת המוצמדת במהירות מבטלת לבינוני והארעי, שהזדהר לדקה אחת ונעלם. כיום, במציאות בה המהירות הביסה את האיכות, הכל גאוני. ומשם, זה מקסימום מידרדר למדהים. מה זה אומר אם אנו טובעים עד צוואר בגאונות, אבל אף אחד לא באמת מצליח להתרגש ליותר מחמש דקות, שלא לומר 25 שנה?
דור חלף מאז מותו של שייקה אופיר, כנראה הגאון הקומי הגדול והחשוב ביותר בתרבות הישראלית. שייקה אופיר היה ונותר גאון מהזן הנדיר, זה הפשוט, המתקשר ואולי יותר מכל, המרגש. כי גם כשהצחיק אותך, והוא הרי עשה את זה בנונשאלאנט תוצאה של עבודה סיזיפית קשה אופיר לא שכח את הפאוזה, את המקום של השקט בשביל הרגש. כי בסופו של דבר, זה הרגש אותו אנחנו מחפשים, גם כשאנו צוחקים או מזילים דמעה.
הגאונות של אופיר התבטאה בין היתר באלגנטיות בה כרך יחדיו את שני הקטבים הללו - צחוק ורגש. צוחה ובוחקת. היתה זו אלגנטיות שנתפרה למידותיו של מי שבמו ידיו, תנועות גופו, מאות הדמויות שגילם, ששת השפות אשר שלט בהן על בוריין (עברית, ערבית, אנגלית, צרפתית, אידיש ולדינו) המבטאים ומטבעות הלשון שתבע, אחראי במידה רבה על ארסנל של נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. יתרה מזאת, שייקה אופיר הוא התרבות הישראלית עצמה, לפחות כמו שהיתה רוצה לראות ולשמוע את עצמה לפני שפתחה רגליים לדוד מאמריקה.
אופיר הוא זיקוק יחידני ואלגנטי של התרבות הישראלית כי הוא הצליח לגלם, להגדיר ולהחיות את משאלות הלב הנואשות והנידחות ביותר של העם היושב בציון להיות כאן, אבל להרגיש שם. לטעת שורשים באדמה הזאת ולדעת לצחוק לא רק על זה, אלא בעיקר עם זה. בשבתו ככותב, במאי, פנטומימאי ובטח כשחקן, אופיר לא התנשא על החולשות המופגנות של הישראליות, על הפגיעות הטמונה בהגדרתה. תחת זאת הוא הגיע אליה במודעות אלגנטית ועם המון אהבה והבנה. מתוך חמלה וכבוד, הוא הצליח לתת ביטוי קונקרטי, לרוב קורע מצחוק ולעולם מרגש, לסבך הניגודים של ישראל.
הדו שיח היצירתי של אופיר עם ישראל התבטא בין היתר בדמויות כמו אבו אל בנאת, ד"ר טיכו, המורה הערבי לאנגלית, תייר אמריקאי בפריז, סמוראי באמצע המדבר (הסצינה הבלתי נשכחת שלו מ"חור בלבנה), בדרן ישראלי שחוזר לארץ מארה"ב וכמובן, שוטר מקוף יפואי טוב לב, אולי הדמות הגדולה והזכירה ביותר של הקולנוע הישראלי. בתוך העולם הפנימי והחיצוני של
של האנשים האלו (אצל אופיר זה תמיד אנשים אמיתיים לא דמויות סטריאוטיפיות) מרחפת האלגנטיות שלו.
אלגנטיות אינטרקונטיננטלית. כזו שהצליחה להכניס את החמסין הישראלי לחליפה ("הגשש החיוור"), והשכילה לפשר בין האלתור הניצב בבסיס ההנחה הגורפת של "יהיה בסדר" לבין ההקפדה והעקשנות הסיזיפית על הפרטים הקטנים מבית מדרשו של אטיין דקרו, אבי הפנטומימה המודרנית שלימד את אופיר יחד עם מרסל מרסו בפריז של שנות החמישים. אופיר ידע להשחיל את האסלי והאורגינל של הלבנט לתוך כוס התה האירופאית ולהישאר ישראלי גם כשהופיע בחו"ל. לחלופין, הוא גם הצליח להביא את החו"ל לפה, לא מתוך תסכול ש"פה זה לא אמריקה וזה לא יעזור", אלא בחיוך ובזוג עיניים ירוקות ומהפנטות בכנותן.
לצד כל אלה, שייקה אופיר היה גם בורא. הוא ברא לעצמו עברית חדשה וכמו מאסטר אמיתי, לא שמר אותה רק לעצמו. הוא לקח את העברית הזו ולימד אותה אחרים, בעיקר שלישייה בשם "הגשש החיוור" שאופיר למעשה יצק בדמות החזון האמנותי הישראלי שלו. מה שמדהים זה שגם כיום, מרחק דור וחצי, זו בדיוק הישראליות שאנו אוהבים להיזכר בה כשמאן דהו מפנה אלינו את השאלה המיותרת "מה זה ישראלי בעינך". נדמה שגם 25 שנה אחר כך התשובה שייקה אופיר, לצד ענק תרבות ישראלי נוסף, יוסי בנאי, נותרה מנצחת. גאונות, הרי בזה לאימה הגדולה של בני האנוש, הזמן, ודמותו של שייקה אופיר, בסצינה המסיימת של השוטר אזולאי היא עדיין אירוע מחולל שהתרבות הישראלית לעולם לא תפסיק להצדיע לה חזרה, בעוד היד השנייה מוחה את הדמעות.
מתגעגעים לשייקה אופיר? ספרו לנו על זה בפייסבוק